יעקב א. לוסטיגמן
ישנן עצות שונות הידועות כמועילות להתגבר על היצר ברע בשעה שהוא מזמן לפנינו ניסיון שקשה לנו לעמוד בו.
באחרונה שחתי באוזני חבר טוב תיאור ששמעתי מאבי מורי הרה"ח ר' ישעיה לוסטיגמן שליט"א, על ימי הילדות שלו בשכונת קטמון הירושלמית, בתקופה שאחרי מלחמת השחרור. לאחר ששמע זאת, נענה החבר ואמר לי, כי מתוך הדברים עלתה בדעתו עצה נפלאה שיכולה לעזור לו, ואולי לעוד אחד או שניים מבין הקוראים, להתגבר על היצר…
וכך סיפר אבי שליט"א באוזניי: קטמון היתה שכונה ערבית עשירה, ובמהלך המלחמה נטשו אותה תושביה ונמלטו על נפשם מאימתם של היהודים שכבשו את האזור. כך אירע, שהן המפונים מהרובע היהודי של העיר העתיקה שנפלה לידי הלגיון הירדני, והן משפחות ירושלמיות רבות אחרות, קיבלו דירות, או יותר נכון חדרים בתוך דירות, בשכונת קטמון, על תכולתן.
הבתים היו מרוהטים בכבדות, אפילו בפאר. שולחנות, כיסאות, ארונות, כלום לא חסר. כל דירה התחלקה בין מספר משפחות שקיבלו כל אחת חדר, המטבח היה משותף לכל המשפחות, וכך גם החצר והמרפסת.
"בתים היו לנו, אוכל היה במידה ובמשורה בתקופת הצנע, אבל מה שהיה חסר יותר מכל, היה הנפט. בלי נפט אי אפשר להדליק אש בפרימוס, אי אפשר לבשל או לכבס, לחמם את הבית או לחמם מעט מים לאמבטיה עבור התינוקות והילדים הקטנים שאינם יכולים לרחוץ במים קרים.
"כך נוצר מצב שכל משפחה יצאה לחפש כמה לבנים או אבנים בגודל מתאים, היינו מסדרים את האבנים כגורן עגולה קטנה, מניחים קרשים ומעלים באש, ועליהם היו מניחים רשת ברזל, שעליה היו מניחים את הסירים לבישול, את הקומקום להרתחת מים לקפה ותה, או את גיגית הפח הגדולה בה כיבסו האימהות את הבגדים שלנו.
"אחרי תקופה, כדי למצוא קרשים להסקה היינו צריכים כבר לנדוד למרחקים, כל הקרשים ברדיוס הסמוך לשכונה כבר התבערו מן העולם.
"ואז הגיע תורם של הרהיטים… משפחות היו לוקחות כיסאות יפים, מרופדים ונוחים, ופשוט מפצחות אותם. היו מורידים רגל אחת לכיסא ומבשלים ארוחה, למחרת מורידים עוד רגל ומבשלים ארוחה נוספת; עם המשענת היו מרתיחים מים לכביסה, והריפוד שימש כמזרז בעירה בו הסתייענו להדליק את הקרשים עצמם.
"לא עבר זמן רב, וגם הכיסאות נגמרו. אבל היו שולחנות, ארונות, וכך הלכו אנשים ושברו וריסקו את הרהיטים היפים והטובים, פשוט כי לא היה לנו נפט.
"היה שם יהודי צדיק, שהיה מחפש כיסאות מיותרים, שובר אותם ומחלק לאלמנות או לנשות השבויים שבאותה עת עוד לא שוחררו מהשבי הירדני, ולא היה מי שישיג להן קרשים או רהיטים להסקה".
ואז נענה חברי ואמר: "חושבני שהתיאור הזה יכול להעניק לנו הצצה קטנה לעולם שבו סדר העדיפויות ברור מאליו.
"כשהילד שלך רעב ואת צריכה לבשל לו ארוחה, גם הכיסא הכי יפה והכי נוח בעולם יכול לשמש כחומר בעירה מצוין.
"כשהבגדים כבר מלוכלכים וחייבים לכבס אותם בהקדם, גם שולחן רחב ידיים יכול להפוך לערימה של קרשים שבורים ומבוקעים, העומדים הכן להפוך למדורת אש שתחמם את המים שבגיגית הגדולה.
"כששבת מתקרבת וחייבים לאפות חלות, אף לא יהסס. כולם מבינים היטב שזה הזמן להוריד את הדלת של הארון ולתרום אותה ללשונות האש שיאכלו בה.
"כי רהיטים זה חשוב, ובלי כסאות קשה מאוד להסתדר – אבל כשעל הכף השנייה של המאזניים יושב לו ילד רעב, אין פה בכלל מקום להתלבטות.
"דומני, שכשהיצר הרע בא אל האדם, מספיק לומר לו 'קטמון', ולהזכיר לו ובעיקר לעצמנו, שלפעמים סדר העדיפויות הוא כל כך ברור וחד משמעי, שאין כאן אפילו מקום לניסיון בכלל".