מאת: הרב משה מיכאל צורן
"ואת שבתותי תשמורו" (יט ג)
נספר כאן מה שסיפר לנו הרב יצחק אייזיק כהן, ששמע מהרה"ח רבי דוד-לייב שוורץ זצ"ל, איש הצדקה והחסד הידוע.
ר' דוד-לייב עבר את כל אימי השואה ומוראותיה, אבל לכל אורך הדרך הקשה והמיוסרת הפגין אמיצות-רוח יהודית בכל העניינים, ובמיוחד בשמירה קפדנית על כל דיני שבת.
ולמשל: בכל מחנות המוות שבהם שהה, השתדל תמיד שיהיה לו כזית פת לסעודות השבת. פעם, כאשר הגיע למחנה קשה במיוחד, שמפקדיו הציקו ליהודים בצורה נפרזת, הביע גם כאן את רצונו להשיג כזית פת מדי שבת בשבתו.
היהודים שהיו סביבו אמרו לו שאין כל סיכוי לכך, כיוון שכל אחד מקבל בתחילת היום פרוסה אחת קטנה של לחם, ותו לא, אבל הוא התאזר בבוראו באמונת-עוז ואמר שמי שמשתדל ועושה ככל יכולתו לשמור על דיני שבת, לבטח יסייעו לו בכך מן שמיא.
מסע רגלי מפרך
ר' דוד-לייב הגיע למחנה זה לקראת סוף השבוע. והנה, בשעות אחר הצהריים של יום ששי נקראים כל היהודים להגיע למרכז המחנה, שם יחלקו לכל אחד… ככר לחם שלם. האומללים לא האמינו למשמע אוזנם, אבל בהגיעם לשם ראו שאכן מחלקים ככר שלם לכל יהודי.
העילה לחלוקה המוזרה היתה נעוצה בהודעה שהגיעה מאוחר יותר, ולפיה למחרת בבוקר יוצאים כל יושבי המחנה למסע רגלי מפרך בן 3 ימים, וככר הלחם מיועד לכל המסע…
למרות שליל השבת כבר היה בפתח, איש לא רצה לנגוע בככר הלחם, והכל העדיפו לשמור את המזון לימי המסע המפרך. רק ר' דוד-לייב שמח על כך שניתנה לו הזדמנות לקיים סעודת שבת, ואכל-ושבע כדבעי מככר הלחם שקיבל. כך בסעודת ליל שבת וכך בסעודת היום, ואף השאיר לו כזית לסעודה שלישית.
והנה, בצהרי יום השבת הכריזו לפתע הגרמנים שתוכנית המסע מתבטלת, והם דורשים מכל מי שקיבל את הלחם, ולא אֲכָלוֹ עדיין, להשיבו מיידית למפקדת המחנה… רק לדוד-לייב שוורץ שכבר אכל מהלחם, לא היה מה להחזיר… הוא כבר ניצל את הלחם לסעודות השבת.
והוא-הוא מה שהשיב הגר"ח סולובייצ'יק לבנו הגרי"ז, שמצוות האמונה מתחילה במקום בו מסתיים ההגיון. אם היה ר' דוד לייב סומך על שכלו והגיונו, האם היה רואה סיכוי להשיג כזית פת לכל סעודות השבת?! בוודאי שלא!
רק מכוחה של האמונה התמימה שפיעמה בו, החזיק הצדיק הזה מעמד לכל אורך הדרך. והקב"ה הוכיח שהיה לו על מי לסמוך.
***
היהודים האומללים שכחו לפתע היכן הם נמצאים
מן הסיפור הבא נשמע שיש בכוחה של מסירות נפש למצוות בכלל, ולמצוות השבת בפרט, להשפיע גם על רוצחים.
דודתי ע"ה סיפרה לי מעשה נורא שהיה בעיירתם, גובורובה, בתקופת השואה. בצהרי יום שישי הציתו הנאצים ימ"ש את העיירה מכל עבריה, הכניסו את כל התושבים, גברים נשים וטף, אל בית הכנסת שהיה עשוי מעץ, והבטיחו להעלות עוד מעט-קט את כל המבנה באש.
אי-אפשר לתאר את הדרמה הנוראה שהתחוללה שם באותן שעות. יללותיהם של הילדים והנשים הרקיעו שחקים. הפעוטות שהיו גם עייפים ורעבים בכו ללא הפוגה. הרשעים הקיפו את המבנה מכל צדדיו והכריזו שכל יהודי שיימצא מחוץ לארבעת הכתלים של בית הכנסת, ייהרג במקום.
בין המוני היהודים שניכלאו בבית הכנסת היה גם ר' יואל האופה, שהיה ירא שמים ביותר. ר' יואל זה, שהיה האופה של העיירה, הצליח בבוקרו של יום שישי לאפות כמה חלות לשבת, אבל הן נשארו כמובן בתוך המאפיה. עתה, ברגעים הנוראיים הללו, עלה במחשבתו לנסות ולצאת החוצה, לקחת את החלות מתוך המאפיה ולחזור לבית הכנסת, כדי לזַכות את אחיו האומללים במצוות לחם משנה.
שמחת המצוה העלתה אותם טפחיים מעל אדמה
האופה לא האריך במחשבותיו ולא התלבט יותר מדי. הוא ניתר ממקומו וקפץ החוצה. הכל ידעו שבריחתו עלולה לעלות לו בחייו, אך הוא ביקש, דווקא ברגעיו האחרונים, לזַכות את כל קהל-הקודש במצווה.
והנה, כעבור כמה דקות נכנס ר' יואל לבית הכנסת, על שכמו שק עם חלות טריות, והוא מכריז בשמחה "יהודים, טלו ידיכם קודש ובואו וביצעו על לחם משנה, כי שבת היום לאדוננו". והיהודים האומללים, כמו שכחו לפתע איפה ובאיזה מצב הם נמצאים; שמחת המצווה העלתה אותם טפחיים מעל אדמה, והכל נטלו ידיהם וטעמו מהחלות.
ואז התרחש הנס. קצין שהגיע מאי-שם, הודיע לחיילים הגרמנים שעל הגדוד שלהם הוטלה זה עתה משימה חדשה בשדה הקרב, ועליהם לעזוב את המקום מיד. הנאצים הארורים, ששמרו על בית הכנסת, ביקשו ממנו שיאפשר להם לבצע את זממם ולהצית את היהודים, אבל הוא הורה להם לבוא איתו בזה-הרגע… וכך ניצלו כל היהודים.
נס ההצלה הפתאומי, שהתרחש ממש באותו רגע שבו קיימו הכל את המצווה, הביא את קהל יהודי העיירה להאמין באמונה שלימה, שהיתה זו מסירות הנפש של ר' יואל האופה שהצילה את הכלל.
מסירות נפש מופלאה שכזו מזככת את האוויר, ומצליחה לסלק גם את מלאך המוות, ועל ידי כך גם את תאוות הרצח של הנאצים.
סיפור עם עניבה על העץ
מי שחושב שמסירות נפש למצוות, נעשית רק בדברים גדולים, טועה. לפעמים די בהקרבה קטנה מאוד של האדם למען השי"ת, וכבר יזכה האיש ההוא לשפע של סיעתא דשמיא.
סיפר לי ת"ח ומורה-הלכה, שהלך פעם בעיר מסויימת וגילה לפתע בד יפה במיוחד המונח על עץ… הוא התקרב למקום ולפליאתו הבחין שמדובר בעניבה. הוא החליט לברר כיצד הגיעה העניבה אל ענפי העץ, והנתונים שעלו בידו, היו מפתיעים.
היה זה המרא דאתרא, רבה של עיר גדולה בארץ ישראל, שבדק את העירוב בערב שבת, וכשהגיע למקום ההוא, התברר לו שחל פסול בלחי של העירוב, וצריך לקושרה.
כיוון שהיה זה זמן קצר לפני כניסת השבת, הוריד הרב את עניבתו המהודרת מעליו, וקשרה למקום העירוב, וכך הכשיר את הלחי. לפי ההלכה, כדי לשוות לכך קביעות, צריך להשאיר את העניבה במקום העירוב, ולכן וויתר הרב ההוא על העניבה שהיתה כבר ענובה לו בצווארו.
ומה קרה אחר כך?
שמעתי שהרב ההוא חלה בגרונו ובצווארו, ולאחר זמן קצר יצא ממנה בניסי-ניסים, עד כדי כך שגם הרופאים לא האמינו שהניסים הללו מתרחשים במציאות.
אני תולה את הדברים האחד בשני. מי שמקריב עצמו למען השי"ת גם בדבר קטן, לכאורה, כמו עניבה הקשורה בצוואר, זוכה אחר כך לצאת ממחלה התוקפת אותו בצווארו.
סיפר מה ששמע מפי-קדשו של מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל
משהזכרנו את העירוב, הבה נשמע סיפור מדהים בענין זה. הגאון רבי מנשה הקטן סיפר מה ששמע מפי-קדשו של מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל. לאחר פטירתו של הגאון האדר"ת בירושלים, בא הרב בן-ציון ידלר לפני רבה של ירושלים, הגאון רבי שמואל סלנט, וגילה את אוזנו שביום בואו של האדר"ת לירושלים, קרא לו ואמר שבליבו מקנן חשש גדול שאולי בהיותו רב בחו"ל 'נהנה ומָעַל בממון ציבור שלא כהוגן'…
האדר"ת הוסיף, מתוך יראה אמיתית, שניבעה בקולו, שאולי 'מעל בשליחותו, ונתחייב להשיב, וזה בכלל גזל הרבים שאין לו תקנה אלא לעשות צרכי רבים'.
ולכן – כך סיפר הרב ידלר להגר"ש סלנט – הציע לי האדר"ת לעשות עירוב בירושלים, והוא יקבל עליו את כל הוצאות העירוב לכל ימי חייו… הגאון היתנה עמי לבל אגלה את הענין לאיש, בעוד הוא חי.
וכך היה שבמשך כל שנות שִׁבתו של האדר"ת בירושלים, מימֵן מכספו את הוצאות העירוב, "ועכשיו", אמר הרב ידלר, "באתי להודיעו את זאת, כי אין מי שישלם עתה את ההוצאות…"
מבהיל לראות עד כמה חששו גדולי ישראל מכל נדנוד של גזל. הרי מתוך כתביו של האדר"ת אפשר לראות באיזו מידה התמסר לקהילתו, ובכל אופן היה בליבו חשש שמא-שמא לא מילא תפקידו כראוי, עד כדי כך שקיבל על עצמו את הוצאות העירוב לכל ימי חייו.
הבנים נעשו מחללי שבת
ואגב, המשך הסיפור – כפי שסיפרוֹ מרן הגרש"ז – היה, שהגר"ש סלנט סיכם בתחילה עם כמה רבני קהילות בירושלים שמעתה תהיה חלוקה שווה בהוצאות העירוב, אבל אחר כך התערבו בענין כמה אנשים וביטלו את הסכמת הקהילות.
וסיים הגרש"ז ואמר בזו הלשון: "יודעני, שהאנשים הללו שמיאנו בהוצאות העירוב, רובם ככולם בניהם נעשו מחללי שבת", וחישב הגרש"ז שמותיהם אחד לאחד.
עד כמה שהיראה מפני הדר-גאונו של השי"ת תהיה יותר מוחשית בלבנו, היא גם תשפיע על המעשים שאנחנו עושים. עיקרה של היראה הוא לחוש, עד כמה שאפשר, את מציאוּת הקב"ה בעולמו, ולהגיע להרגשה של ממש שהוא-הוא מנהיג את העולם, ואין בלתו.
רק כך נגיע גם למסקנה ברורה שכאשר השי"ת אומר לנו שדבר מסויים 'אסור לעשות', אזי מדובר באיסור מוחלט! באיסור שאין להפר אותו בשום אופן שבעולם! – כי אנחנו יראים להפר את רצונו של מי שאמר והיה העולם!
שהרי בכך מתמצֶה ההבדל העיקרי בין מי שיראתו היא יראה מוחשית, ובין היהודי 'שלמד בחיידר' שצריך לירא מהשי"ת. בעוד שהראשון ישתדל בכל כוחו לעמוד בעוז ובאמונה נגד כל הפיתויים לעבור על רצונו של הקב"ה, הרי שהשני יתפתה מכל דבר קטן. כל קושי העומד בדרכו, וכל מחסום זניח פוגם כבר בשמירת המצוות שלו.
מעשה מופלא שהתרחש אצל הרבנית רוט
הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל סיפר מעשה מופלא שהתרחש אצל הרבנית רוט, זוגתו של הגאון רבי יוסף רוט זצ"ל, מייסד מוסדות 'בית דוד' בבני ברק.
כאשר הציעו אותה, כנערה, לשידוך במשפחת רוט, התעניין אביו של הגר"י רוט אצל השדכן במעשיה ובתכונותיה של הבת המוצעת. אנחנו מדברים על תקופת מלחמת העולם השניה, כשמשפחת רוט התגוררה בחו"ל.
כיצד אטלטל בלי עירוב?
אחד הסיפורים שסיפר השדכן לאבא היה כדלהלן. בשבת-קודש אחת, עברתי ליד בית הכנסת בעיירה, וראיתי נערה צעירה ממתינה בחוץ בקור עז. כאשר שאלתיה למי היא מחכה בקור שכזה, השיבה לי שבגלל המחסור בלחם בימי המלחמה, מחלקים השלטונות לחמים בקצבה מצומצמת מאוד.
"אתמול", ממשיכה הנערה לספר, "קיבלנו הודעה שהחלוקה תתקיים היום, בשבת-קודש, במקום פלוני". למותר לציין עד כמה היתה פת זו חשובה לחיוּתה של כל משפחה, בתנאי הרעב האיומים ששררו באותה תקופה.
"אבא שלח אותי שאקח את הלחם", סיפרה, "אבל אני נתקלתי בבעיה: כיצד אטלטל את הלחם בחוצות העיירה, שאין בה עירוב?! עמדתי וטכסתי עצה מה לעשות כדי לא לעבור על חילול שבת. חשבתי וחשבתי, עד שעלה בליבי רעיון.
"אני אמתין כאן ליד בית הכנסת, עד שתעבור במקום אשה גויה, ואז אבקש ממנה שתביא לי את הלחם ממקום החלוקה, ובתמורה אתן לה חלק מהלחם. לאחר שהלחם יגיע אליי, לבית הכנסת, אחביא אותו כאן במקום-סתר, ובמוצאי השבת אשוב לקחתו…
"עכשיו אני ממתינה לגויה שתביא לי את הלחם, סיפרה מי שעתידה להיות הרבנית של אחד מגדולי הרבנים בבני ברק".
הסיפור של השדכן עשה רושם אצל אביו של הגר"י רוט, וכמובן שבתוך זמן קצר נשברה שם צלחת.
ואנחנו נלמד מכאן מה פירושה של יראת שמים מוחשית. הרי אלף ואחד תירוצים היו יכולים לעבור במוחה של הנערה הצעירה, כדי לשכנעה ללכת ולקחת את הלחם, ולטלטלו!
ולמרות הכל היא מרגישה שאם הקב"ה אמר לא לחלל שבת, אזי אני צריכה להשקיע את מירב המאמצים על מנת להגיע למצב שבו יהא בידי להביא את הלחם למשפחתי, בלי לחלל שבת.
(מתוך הספר 'שבת בשמחה')