מעשה באשה שהתלוננה שבעלה אינו מתייחס אליה כראוי, וכשנשאל הבעל על כך, לא הבין מה רוצים ממנו, בהצטדקו: וכי איני מתייחס אליה כראוי, תוכלו לשאול את כל השכנים שלי ויספרו לכם כי אני נוהג להקדים להם בכל יום שלום ובוקר טוב, ולאשתי אני אומר כן לא רק פעם ביום אלא שלש פעמים בכל יום…
הגאון הגדול רבי אברהם יצחק קוק שליט"א – להכיר גודל כבוד חבירו ולהוקירו
ידועים דברי הגמ' (יבמות ס"ב ע"ב) על תלמידי ר"ע שמתו בימים אלו ומיתתם היתה במחלת אסכרה, ובגמ' שבת (ל"ג ע"א) מבואר שמיתה מסוג זה שהיא ע"י חולי המתחיל במעיים וגומר בגרון [רש"י] באה מדה כנגד מדה על עוון לשון הרע. וצריך ביאור, שהרי בגמ' ביבמות (שם) מבואר שמתו מחמת שלא נהגו כבוד זה בזה, וצריך באור היכן כאן עניינה של "מדה כנגד מדה".
את הדברים מבאר הגאון הגדול רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, ראש ישיבת "מאור התלמוד" וחבר מועצגה"ת, בספרו החדש "שפתי כהן" – שיעורים על הספר "חפץ חיים", שיצא לאור לאחרונה, שהנה ישנה תופעה שצריך לתת עליה את הדעת, שהעוסקים בהלכות שמירת הלשון שבספר חפץ חיים מרגישים שהמציאות היא שפירות ההשפעה היוצאת מהעסק בלימוד עניני לשה"ר אינם מספיקים די ביחס להשקעה הגדולה שמשקיעים בה, ואין מצליחים לגדור גדר מוחלט בפני דבורי לשון הרע. ואף שבודאי גדולים ההישגים ונפלאים, וכפי שידוע ומפורסם שכאשר בא דרשן אחד לפני מרנא החפץ חיים זצ"ל וסיפר לו שדיבר ברבים כשעה וחצי ואינו יודע אם השפיעו דבריו והאם פעל משהו, שאל אותו הח"ח האם הפריעו לו באמצע שדיבר, וכשענה בשלילה פנה אליו הח"ח בתמיהה: וכי מה שיהודים ישבו שעה וחצי ולא דיברו לשון הרע אינו נחשב בעיניך שפעלת משהו?… והלא "על כל רגע שאדם חוסם פיו בעוה"ז זוכה לאור גנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער" [לשון אדוננו הגר"א באגרתו]. ואכן ברור שהרווח בעצם זה שאנשים ממעטים וכש"כ נמנעים מעבירה הוא דבר נפלא ביותר, אבל ביחס למה שמשקיעים אין הפירות מספיקים דים, ולא רבים משתנים להיות אנשים שמופקע בעיניהם דיבור לשון הרע.
מה סיבת הדבר, ומה הדרך להגיע להישגים גדולים יותר בהשתמשות בכח הדיבור כראוי?
ביאור הדברים, שבלשון הרע ישנם שני חלקים, לשון הרע שבפה ולשון הרע שבלב, [ואצל תלמידי ר"ע היתה התביעה על דרגת לשון הרע שבלב], וכפי שיתבאר להלן.
***
ישנו מצב שהאדם בלבו הוא בעצם בעל לשון הרע, אף שכשמגיע למעשה הוא משתדל להימנע מלדבר, אבל לבו מלא במחשבת דברים רעים על חברו, אלא ש"נושך שפתיו" ושותק. בנוסף לכך שזה עצמו אינו מצב ראוי, במצב כזה פעמים רבות לא יצליח אדם הרבה פעמים "לנשוך שפתיו" ולשתוק, וכמבואר במסילת ישרים (פרק י"א) לגבי בית מלא תבן והיו בבית חורים שהיה התבן נכנס בהם, אחר ימים התחיל אותו התבן שהיה בתוך אותם החורים מבצבץ ויוצא, ידעו הכל כי אותו הבית הוא "אוצר של תבן". במצב זה קשה מאד לשמור ששום חתיכת תבן לא תצא החוצה. רק יש עצה אחת, והיא להתחיל לפנות את הבית מן התבן, ואז לא יוצרכו לכל כך הרבה שמירות שלא יצא התבן לחוץ. וזהו הביאור גם בסוגיית "לא נהגו כבוד זה בזה", כאשר יגדיל האדם בלבו את הרגשת רוממות חברו והכבוד שהוא חייב לנהוג בו, ממילא תתמעט אצלו הביקורת על חברו ויגיע לשמירת לשונו מלדבר עליו. [וענין זה נכתב בספר שמירת הלשון שער התבונה פרק ו' בביאור הפסוק "ואהבת לרעך כמוך – אני ה'", כי כאשר ידע האדם ויכיר כי "אני ה'" וכל ישראל בנים אהובים להשי"ת מלכו של עולם, יכבדם ויאהבם וימנע מביקורת לא נכונה עליהם. עי"ש בדבריו הנפלאים]
נמצא שעבודת הזהירות מלשה"ר צריכה להיות בעצם ניהוג כבוד זה בזה, והוא ענין הריחוק מלשה"ר שבלב.
***
אכן באמת יש להבין עומק הענין שעמדו בו רבים, איך יתכן שתלמידי ר"ע שרפי קדש לא נהגו כבוד זה בזה, ועוד אחרי שבבית מדרשו של ר"ע היתה התחזקות גדולה בענין זה, שהרי אפי' אנו בקטנות מדרגתנו כאשר קורה רח"ל אסון מתעוררים ומתחזקים וכו'. וא"כ ודאי שכאשר נפטרו אלפי תלמידים מתוך עשרים וארבעה האלף בתקופה כה קצרה, היו עצרות חיזוק והתעוררות רבות, ואיך יתכן שלמרות זאת לא תוקן הדבר בשלמות.
התירוץ הוא, שצבת בצבת עשויה, וכשאומרים לאדם שינהג כבוד בחברו אינו מבין היטב מה דורשים ממנו כי לפי הבנתו הנו סבור שהוא נותן לשני הרבה כבוד ואף עודף על מה שמגיע לו… לפי הדרגה שהוא מחשיב את חברו בלבו, וא"כ ישנה בעיה, שמצד אחד צריך לנהוג כבוד זה בזה, והאדם סבור שהנו מקיים את חובת הכבוד לחברו וכשהוא נותן לו מעט כבוד הוא מצפה לקבל מחברו תשלום כנגד הכבוד שנתן לו שלדעתו יתכן שלא היה מגיע לו, וכשיתן לו עוד כבוד יצפה יותר לתשלום כבוד בחזרה והכל מתוך שאינו מכיר את שעור הכבוד המגיע לחברו.
ופעם התבטא כעין זה מרן המשגיח זצוק"ל, ואמר שישנם אנשים שביאת המשיח לא תעזור להם. משום שאמנם כשהמשיח יבוא תהיה התעוררות לשמור את מצוות התורה, אבל אלו שאינם מכירים את גודל דרישת התורה במצוותיה ואת גודל חיובם לקיים את מצוות התורה אינם מבינים מהי אהבת ה', ומהי יראת ה', ואינם מביאים בחשבון את גודל החיובים המעשיים שנתבעים מהם מכח חיובים אלה, וממילא לא תעזור להם ההתעוררות שתהיה בעת שיבוא המשיח, שהרי אינם יודעים מהם החיובים שהתורה דורשת מהם.
ומעשה באשה שהתלוננה שבעלה אינו מתייחס אליה כראוי, וכשנשאל הבעל על כך, לא הבין מה רוצים ממנו, בהצטדקו: וכי איני מתייחס אליה כראוי, תוכלו לשאול את כל השכנים שלי ויספרו לכם כי אני נוהג להקדים להם בכל יום שלום ובוקר טוב, ולאשתי אני אומר כן לא רק פעם ביום אלא שלש פעמים בכל יום… והיינו, כי לפי דעתו הבין שבזה סיים את חובותיו כלפיה, ובחוסר הבנתו יותר מזה לא מגיע לה… כי נתינת כבוד אמיתי לשני מגיעה רק לאחר שמבין האדם את שעור גודל הכבוד שמגיע לשני, ובלא זה לא יתכן שיכבדו כראוי, שהרי לפי הבנתו הנו סבור שאינו מגיע לחברו יותר ממה שמכבדו.
***
ובזה נוכל להבין את ענין התביעה לתלמידי ר"ע, שאמנם ודאי חלקו כבוד כפי יכולתם, אלא שנתינת כבוד לחבר תלויה במדת הכרת שעור הכבוד המגיע לחבירו, שהרי אינו מכבדו יותר ממה שחושב שמגיע לו, וא"כ אדם שאינו מעריך נכון את גודל הכבוד המגיע לחבירו לעולם לא יצא ידי חובתו בכבוד חבירו, כי סבור הוא שמעט הכבוד שהוא נותן לו הר"ז הרבה ביחס לכבוד המגיע לו על פי דעתו.
והנה תלמידי ר"ע, כל אחד מהם היה ממקבלי ומוסרי התורה, שהרי כל תורת הדורות הבאים עברה דרכו ["וכולהו אליבא דר"ע"], ולפ"ז הכבוד שהיה ראוי לכל אחד מהם היה ללא גבול כלל, אבל אם אחד מהם סבר שכיון שגם הוא במדרגה כזו לא מגיע לחבירו שיכבדו כ"כ, נמצא אף כשהתחזק בחובת נתינת הכבוד לשני, לא יצא יד"ח עד שלא השיג עד היכן חובת הכבוד המגיעה לחברו, והתביעה אליהם היתה דקה מן הדקה, כי על אף שחלקו כבוד עצום זה לזה עדיין היה זה פחות ממה שמגיע ל"תלמיד רבי עקיבא".
והמשיל על כך מרן הגר"י הוטנר זצ"ל משל, לגזבר של ישיבה שהלך ברחוב, והנה ניגש אליו יהודי ונתן לו חמשת אלפים שקלים. כשהבחין שזהו הסכום, צעק עליו: הבא עוד חמשת אלפים!… מדוע הבאת רק חמשת אלפים, ולא עשרת אלפים?… אדם שנכח שם פנה אל אותו גזבר בתוכחה: אמנם אתה דואג לישיבה הנמצאת במצב דחוק, אך כלום כך מתייחסים למי שנתן חמשת אלפים שקלים? ענה ואמר לו: בוא ואסביר לך את מה שהיה כאן. היהודי הזה ניגש אלי לפני שלושה חודשים בלילה אחד, וביקש שאלוה לו עשרת אלפים שקלים. אמרתי לו שאין לי, אך הוא התעקש ואמר: הרי אתה גזבר של ישיבה ובוודאי יש לך. אמרתי לו: נכון, אבל אין זה כסף שלי ולכן איני יכול להלוותו. המשיך והפציר: הרי בלילה אינך צריך את הכסף, ואני צריך אותו רק עד הבוקר, א"כ הלווהו לי עתה, ובבוקר מיד כשיפתח הבנק אחזיר לך את הכסף. התפתיתי ונתתי לו את הכסף, אך כשהגיע הבוקר חיפשתיו, ואין קול ואין עונה… ומאז אני מחפש אחריו להשיגו כבר שלושה חודשים, והוא מתחמק ממקום למקום, ועד עתה לא הצלחתי להשיגו. והנה עכשיו ראה אותי ברחוב וכיון שלא היה נעים לו ממני מיהר לרוץ אלי ונתן לי חמשת אלפים שקלים. לכן צעקתי עליו: למה רק חמשת אלפים, הלא עליך להחזיר עשרת אלפים! וכי כמה זמן אצטרך שוב לחכות לחמשת אלפים הנותרים?…
והיינו, שאם היה מדובר בנדיב גדול שנתן חמשת אלפים שקלים, ודאי היה מגיע לו כבוד גדול על כך, אבל אם מה שנתן הוא מה שהיה חייב לתת לא מגיע לו שום כבוד על כך, ולהיפך, יש טענות אליו, מדוע אינו פורע את כל מה שהוא חייב.
וכן הוא הדבר בכל העניינים שבין איש לרעהו, שהאחד חושב הרי אני נותן לו הרבה יותר ממה שמגיע לו א"כ מה טענותיו אלי, והשני לעומתו חושב שהרבה יותר מזה מגיע לו, וא"כ אדרבה תובע הוא שחייב לו יותר מזה. ומנקודה זו מתחילים כל החיכוכים בין אדם לחברו.
***
לזה יש עצה, שמלבד הכרת גודל הכבוד המגיע לחברו יתחיל האדם להיות שייך אל "אהבת חסד", ואז יחשוב: גם אם לדעתי נתתי לשני כל מה שמגיע לו, אבל הרי ברור שיהנה אם אתייחס אליו בכבוד. ויהיה ברור לו שמצד מעלת אהבת חסד עדיין לא השלים חובת הכבוד, ולכן מי שנעשה שייך לאהבת חסד ולנתינת כבוד, יגיע לבסוף לזהירות אמיתית של שמירת הלשון כי לא תהיה זו רק שמירה ממצוה אחת פרטית [דבר שהוא ג"כ נורא ונפלא מצד עצמו], אלא יהפוך לאדם טוב, וכפי שכבר הזהיר מרנא החפץ חיים זצ"ל (שמירת הלשון שער התבונה פי"ז) "לעולם יהא אדם מן הטובים", וה"טוב" הוא הפכו של "בעל לשה"ר".