כהקדמה לענין הקרבנות, הנושא המרכזי בפרשתנו, וכדי להסביר היטב את מהותן ושייכותן של הקרבנות הלכה למעשה גם בזמננו, ברצוני לפתוח בסיפור נפלא, אשר טמון בו מוסר השכל אקטואלי לעובדי השם בכל עת וזמן:
התקופה, ימי הרת עולם, שלהי שנת תרע"ד. עמודי תבל התרופפו, מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בליל תשעה באב באותה שנה, היתה בעיצומה. הרוסים והגרמנים התכתשו זה עם זה על סיפוח שטחי ליטא תחת ריבונותם, והמלחמה העקובה מדם שהתחילה בסכסוך מקומי, התרחבה באופן מפלצתי לרחבי אירופה כולה. עוד ועוד מדינות הצטרפו למעגל הלחימה, ובמשך חמש שנים גבתה את חייהם של מליוני בני אדם.
גל עכור של הרס גדול וחורבן שטף את אירופה כולה, מתח רב שרר בכל מקום. כל נתין זר נחשד מיד כמרגל, ונחקר בעינויים קשים על ידי השלטונות. אך כמו תמיד, מי שבעיקר סבלו מכך היו הם היהודים, שנאת עשו ליעקב מעולם לא שקטה ונעלמה. הם ספגו את מירב ההתעללויות, העינויים, ההשפלות וההצקות. דמם הותר בפני כל מי שחפץ להרע להם.
כאשר המלחמה ניטשה באיזור העיירה קֶלֶם, המשיך מרן הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, יחד עם עמיתו הגאון הצדיק רבי יוסף ליב ננדיק זצ"ל, לנהל בחירוף נפש את ישיבתם, הישיבה לצעירים המקומית. הפגזים התנפצו מעל לראשם, הדף היריות הרעידו את חלונות בית המדרש, והחשש מפני הבאות הורגש באויר ועמד להם לרועץ. אך למרות הכל תחת השראתם המקודשת; הסדרים, השיעורים והשיחות התקיימו כרגיל, כבימי שגרה.
רבי אליהו חיזק את התלמידים, לא לאפשר לשטן להחליש ולו במעט את חשקת התורה שבערה בישיבה, לא לאבד את ישוב הדעת ולא לתת למורך הלב להשתלט על השיח: "אין מה לחשוש, תורה מגנא ומצלא! כי הם חיינו ואורך ימינו! אדרבה, רק בזכות התורה נינצל מכל פגע ונזק!" – חזר והשמיע באוזנם כל העת.
אך לצערו הגדול, דוקא כאשר תמו הדי הקרבות, נאלצה הישיבה להיסגר. היה זה בעקבות כך ששטחי פולין וליטא שהיו עד המלחמה תחת השלטון הרוסי, ונכבשו במהלכה על ידי הגרמנים, הפכו עם תבוסתם של האחרונים למדינות עצמאיות, ושרטטו כל אחת לעצמה את גבולותיה מחדש. אז גברו החששות אצל חלק גדול מהבחורים כי בקרוב ימצאו את עצמם כנתינים זרים בעיירות מוצאם, ומיהרו לשוב לביתם, קודם שימנעו זאת מהם השלטונות.
אולם לא איש כרבי אליהו יאמר נואש וירפה ידיים. תקופה קצרה לאחר מכן, כשהבחין כי ניתן לפעול בענין הקמת הישיבה מחדש, שָׂם לדרך פעמיו, ויצא לדרך רחוקה. הוא הסתובב בכל רחבי ליטא ובירר פרטים אודות בני נוער צעירים מקומיים שאינם מצויים במסגרות תורניות, ובפרט על אלו שלמדו בישיבתו לפני המלחמה. הוא נפגש איתם, עורר אותם על גודל הזכות להסתפח בנחלת בית השם, וניסה לשכנעם לבוא עימו לקלם להקים מחדש את הישיבה. כוחות רבים, תפילות ודמעות לוו למשימה הכבירה והקדושה הזאת.
רבי אליהו ניצל את המסע גם כדי לנסוך טללי אמונה, תקוה ושאיפה אצל אותם אנשים רצוצים, פליטי חרב, ובכל כוחותיו ניסה לאסוף את השברים ולאחות את הקרעים. הוא זירזם להתנער מההריסות, להשיל מעליהם את כאבם ויגונם, ובמקום לעסוק בחורבן האישי הנורא שחוו, להתמקד בהחזרת עטרת התורה ליושנה; להקים ישיבות, ליסד קהילות ולהשיב את חיי התורה והיהדות על כנם. בכל עיירה הוא התעכב יומיים שלושה, ובכוחו הגדול כובש הלבבות, פעל גדולות ונצורות לחיזוק הדת והרמת קרנה וכבודה של תורה.
במסגרת מסעו נקלע לעיירת שַׁקֹודְוִיל בליטא, עיירה הממוקמת במרחק של כשלושים וחמישה ק"מ מקלם, ונודעה כעיר מלאה חכמים וסופרים, תחת הנהגת האב"ד, הגאון רבי אברהם יצחק פרלמן זצ"ל הי"ד, בעל ה'פני אברהם'.
שם, נכנס לדרוש בשלומו, תלמידו בן העיירה, העלם הצעיר מיכל שלפוברסקי, שלמד בישיבתו קודם המלחמה, בהיותו כבן שתיים עשרה בלבד. רבי אליהו אמנם קיבלו בחביבות ובחום, אך הישר פנה אל המטרה שלשמה בא: "מיכל יקירי! שמא תסכים לשוב איתנו לקלם, לפתוח מחדש את שערי ישיבתנו הקדושה?".
"מה?" – תמה מיכל על עצם הרעיון. "כיצד מסוגל אני במצב קשה שכזה, לנטוש את משפחתי ולנדוד למרחקים? הרי איש אינו יודע מה ילד יום והדרכים בחזקת סכנה הן?".
רבי אליהו לא נרתע למשמע הדברים, והיה נראה כי התכונן מראש לשמוע תגובה מעין זו. אולם במקום להעלים את הקושי, לייפות את המצב ולעגל פינות, בנסיון לשכנע את הבחור שכביכול אין לו ממה לחשוש, העמיד את האמת על השולחן כמות שהיא, ובחותם האמת שינק מבית קלם, פתח ואמר:
"רש"י הקדוש בפרשת ויקרא כותב על הפסוק: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה להשם", כך: "לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני. אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו!".
"כך גם בזמנינו", אמר רבי אליהו לעלם הצעיר, "אנו בבחינת עניים, מעטים הם לומדי התורה בזמנינו. סערות התקופה השביתו כליל את עולם התורה המפואר שהיה בליטא. אך בטוחני, כי מי שמוסר את נפשו כדי ללמוד תורה מתוך קושי ונסיון, הרי זה נחשב אצל הקדוש ברוך הוא כאילו הקריב את נפשו. כי הדבר הגדול והחשוב ביותר אצל הקדוש ברוך הוא, הוא לימוד התורה מתוך מסירות נפש, ומתוך מאמץ והקרבה".
רבי אליהו עצמו לא היה רק בבחינת 'נאה דורש' בדרישתו זו אלא גם 'נאה מקיים'. הוא סיפר לא אחת על חיי הדחק שחווה הוא עצמו בצעירותו, כיצד קיים את דברי התנא באבות: "פת במלח תאכל מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן", כפשוטו. הוא היה מתאר, כי בזמן שלמד בישיבה פזרו מעט קש על הריצפה, וכך ישנו, ומי שהיתה לו חזקה לישון על הספסל שפרה נחלתו, והתייחסו אליו כאל המאושר באדם…".
אך למרות המצב הדל והקשה עימו התמודד, לא נמנע רבי אליהו מלשבר עצמותיו בעמלה של תורה, ולהתמסר בכל נפשו ומאודו לרכוש קנייניה.
הוא הכיר וידע, כי אם התנא אומר – כך היא דרכה של תורה, הרי שרק כך יזכה שתתקיים בידו התורה, ואם הקדוש ברוך הוא העמידו בנסיונות כאלו, הרי אין זה אלא כי רצונו יתברך הוא שיקריב את נפשו לתורה, וחפץ לזכותו במעלה של 'כאילו הקריב את נפשו'!
את ההכרה הזאת של התמסרות והקרבה למען התורה, תבע רבי אליהו מחניכיו, וביקש לסלול בפניהם את הדרך לעליה וצמיחה רוחנית.
הדברים שיצאו מליבו הטהור של רבי אליהו, לב חם ואוהב, גדוש באהבת תורה ויראת שמים, נגעו ללב הנער הצעיר, הציתו בו אש יוקדת של מסירות נפש, ומיד החל להתכונן נפשית ופיזית לקראת היציאה לדרך.
הוא הגיע לקלם יחד עם עוד עשרות בחורים מובחרים שחשקה נפשם בתורה, וזכה ליטול חלק בהקמת הישיבה המתחדשת. לימים יצאו ממנה מאורות גדולים שהאירו את שמי ליטא; אחד הבולטים שבהם, היה העילוי הנודע הגאון רבי מרדכי פוגרמנסקי זצ"ל, שהרעיש את עולם התורה בגדלותו התורנית ובגאונותו המיוחדת.
שנים רבות לאחר מכן, כאשר גדל הנער ונעשה לאיש, זכה להימנות בין חשובי מרביצי התורה; הלוא הוא הגאון רבי מיכל שלפוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת 'תפארת צבי', מחבר הספרים הנפלאים 'תפארת אדם'.
כל ימיו זכר רבי מיכל את את תוכן אותה שיחה מיוחדת ששמע מרבי אליהו בימי חורפו, ובכל שנה ושנה בהגיע פרשת ויקרא, חידד באוזני תלמידיו את המסר הנוקב העולה מן הדברים כפרט ומפרשת הקרבנות ככלל:
בעוונותנו הרבים, כיום אין לנו עדיין בית המקדש, לא מזבח ולא קרבנות, אך חז"ל בכמה מקומות קשרו קשר אמיץ בין התורה ובין הקרבנות, ומעלותיהן זהות בעיני הקדוש ברוך הוא; אדם שמוסר את נפשו על התורה וזובח למענה את כוחותיו ויכולותיו, אחד המרבה ואחד הממעיט, כיון שהדבר עולה לו בקושי והתאמצות, נגרם בכך נחת רוח עצומה להשם יתברך.
הקדוש ברוך הוא חפץ בהקרבה שלנו לתורה, במסירת החושים ושיעבוד הרצונות למענו יתברך, וזה חביב עליו כקרבנות וכאישים, ונחשב הדבר מבחינתו 'כאילו הקריב את נפשו'!
נמצא כי תכלית הקרבנות, שהיא עשיית נחת רוח לפניו יתברך, קיימת גם כיום באותה מידה, אלא רק באופנים אחרים
"לא יגעת ומצאת אל תאמין"
יכלה הזמן ולא יכלו העובדות והמעשיות, המגלמים ומתארים את עוצם יגיעת התורה של גדולי וחכמי ישראל בכל הדורות, שהקריבו את נפשם על מזבח אהבת התורה. מהסיבה הפשוטה, כי מאז קבלת התורה לא נמצא שום גדול בתורה אמיתי, שזכה להתעלות לדרגות נשגבות בתורה ובקנייניה, מבלי ששיעבד את תמצית כוחותיו עבורה, והקריב את מיטב עמלו ויגיעתו למענה.
אך לספר אודות העמל והיגיעה של גדולי ישראל בתורה, הרי זה בבחינת 'אליה וקוץ בה', ואסביר את כוונתי:
הנה אחד הדברים היותר חיוביים שקיימים בתקופתנו, הוא ענין הנצחת תולדותיהם של גדולי ישראל. כמדומה שבשנים האחרונות לא עוברת תקופה בה לא מופיע ספר זכרון על גדול פלוני או קובץ הנהגות של ראש ישיבה חשוב ומנהיג אלמוני. זה בהחלט דבר מועיל וחיובי, כי כאשר קוראים את הליכות הצדיקים, הקריאה משפיעה השפעה גדולה על נפש הקורא, גורמת לו בתוך תוכו לתזוזה כל שהיא, ומגבירה בו תשוקה וחשק לדבוק בדרכו של הצדיק.
ובכל אופן, שמעתי פעם כי אחד מגדולי הדור, הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, בעל ה'פחד יצחק', מתח ביקורת על התופעה. מדוע? כי לדבריו, הסופרים המשרטטים קוים לדמותם של גדולי עולם אמנם מטיבים במלאכתם לתאר את אחרית ימיהם כאשר עלו לגדולה, ומאריכים על פי רוב לתאר את עמלם ויגיעתם בתורה, את מידותיהם הנאצלות, את עבודת הקודש שלהם בתפילה ויראה. בודאי כל אלו נכונים, חשובים ואמיתיים, אך אין בו כל חידוש, משום שלאחר שכבר זכה האדם לאחוז במעלות גדולות, אין זה פלא שהוא שקדן עצום הדבוק בתורה, והיא יישרה את דרכו ונעשה לבעל מידות תרומיות.
אך בד בבד, טען הרב הוטנר בכאב, זונחים הסופרים את שאלת השאלות המתבקשת להישאל מאליה; כיצד הצליחו אותם גדולי תורה להעפיל לאותן מעלות ודרגות? כיצד הצליחו להגיע לכזו רמה של התמדה? של תשוקה? של שקיעה? הרי כולם יודו ויסכימו שהרבה שלבים וקשיים, נסיונות ומשברים עברו עליהם עד שנעשו לגדולי תורה אמיתיים?! ודוקא בחלק זה, כיצד התמודדו, כיצד צלחו כל גל וגל שנקרה בדרכם, שאמור להיות חלק כה מרכזי בתולדות חייהם, ממעטים הם להרחיב ולעסוק בו, ונמצא עיקר חסר מן הספר.
לפעמים מתגנבת מחשבה מוטעית אצלנו, כי גדול פלוני או ראש ישיבה אלמוני זכה למה שזכה מכח מַַתַּת אלוקים, הקדוש ברוך הוא זיכה אותם בכשרון נדיר, בזכרון פנומנאלי, במח גדול, בחדות קליטה ותפיסה, ויכולות אלו עמדו להם בבסיס הצלחתם, ובעטיים הגיעו לפסגה הרוחנית הגבוהה שלהם.
אך כללו של דבר, שכל גדולי ישראל ללא יוצא מן הכלל, התורה שלמדו באף וביגיעה היא שעמדה להם, ולולי מאמצם הגדולים, והתגברותם למעלה מכדי יכולתם, בכל התנאים והמצבים, לא היו מגיעים בשום אופן להיכן שהגיעו. אלו הם דברי חז"ל מפורשים במסכת מגילה (ו, ב): "לא יגעת ומצאת, אל תאמין!".
הגאון רבי זאב כַּהַן שליט"א, מראשי ישיבת 'מאור התלמוד' ברחובות, סיפר כי שמע פעם מרבו הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', משפט חריף: "אם ראית אדם גדול שזכה להגיע למדרגה גבוהה בתורה ועבודת השם, אין לך צורך לצאת ולהתחקות אחר שורשו ודרך עלייתו, מובטח לך כי הוא עבר הרבה נסיונות וקשיים, עליות ומורדות עד שהגיע לאן שהגיע. אדרבה, ככל שהאדם גדול יותר, מיוחד יותר, מרומם יותר, אות וסימן מובהק הוא שגם נסיונותיו היו גדולים וחזקים יותר".
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')