"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" (יד, ב)
אדם הראשון ראה את הטוב שבחוה
אמרו רבותינו (ויקרא רבה טז, ב): "זאת תהיה תורת המצורע – תורת המוציא שם רע". אנחנו מצווים לראות אחד בשני את הנקודות הטובות, את המעלות שיש בו, ולא חלילה את השלילה. ככל שנתמקד יותר ויותר בראיית הטוב – כן נמנע מהחטא החמור של הוצאת שם רע על הזולת.
אין אחד שלא שמע על המקרה הנורא על האישה שלקחה סם המוות והכניסה אותו בתוך האוכל, וגרמה לבעלה, לילדיה ולנכדיה למות! האשה הזאת קראו לה חוה. היא לקחה אוכל, נתנה לבעלה לאכול ממנו, ובגלל זה נגזרה מיתה עליו ועל בניו ונכדיו עד סוף כל הדורות.
אני רוצה לשאול שאלה: מה בעל היה עושה לאשתו אם דבר כזה היה קורה היום? הוא היה מסוגל להרוג אותה… לכל הפחות היה צועק עליה "רוצחת!" ובמקרה יותר קיצוני היה צועק "מוות!" ומזמין חברה קדישא…
ומה עושה אדם הראשון? איך הוא מסתכל על חוה לאחר הפשע הנורא שעשתה? גם לאחר ששמע את גזר הדין שנגזר עליו בעטיה, הוא מתמקד רק בטוב שלה וקורא לה "חוה", כי היא הייתה אֵם כל חי. היא ילדה לי את הילדים!
חז"ל (עירובין יח ע"ב) אומרים ש"אדם הראשון חסיד היה". הוא הסתכל רק על הטוב וראה רק את המעלה שיש לחוה. משום כך זכה שהקב"ה יעשה לו בגדי חמודות – כתנות עור.
פעם, בערב ראש השנה, הלך המהרי"ל דיסקין זצ"ל לבקר אשה מסכנה, משותקת, ששוכבת כל היום במיטה ולאחל לה שנה טובה.
כשנכנס לביתה חשכו עיניו: הבית אפל, החדר מלוכלך, וריח לא נעים נדף ממנה.
כשהאשה ראתה את המהרי"ל, אמרה לו: "רבי! אני מבקשת שתברך אותי באריכות ימים. אני רוצה לחיות עוד הרבה שנים". ומיד הוסיפה ואמרה: "רבי! אתה סבור שרע לי? שאני מדוכאת? כלל וכלל לא! פעם אחת בשבוע מגיעה אשה, רוחצת אותי, מנקה את הבית ומכבסת את המצעים. פעם בשבוע הבית מתמלא אור ואני זוכה לברך 'ברכות השחר', וגם 'ברכת המזון'. פעם אחת בשבוע אני זוכה לעבוד את הקב"ה. טוב לי בחיים"…
אם לא חינכו אותך – אני אחנך אותך!
כשלמדתי בישיבה, לבחור אחד היה לו רישיון נהיגה, ופעם אחת הוא לקח את הרכב של אביו, כמובן ברשותו, ונסע לירושלים. הוא הגיע לבנייני האומה, בכניסה לירושלים, וראה בן אדם זקן, בן שבעים, אולי אפילו שמונים, מסמן עם היד שהוא מעוניין בטרמפ.
הבחור עצר ושאל את הזקן לאן הוא צריך להגיע? והזקן השיב: לרחוב עמוס 27. הבחור, שהיה בדרכו לגאולה, לכיכר השבת, צירף אליו את הזקן והמשיך בנסיעה.
כשהגיעו לרחוב מלכי ישראל, פינת רחוב עמוס, אמר לזקן: "בבקשה. הגענו. כאן רחוב עמוס. אפשר לרדת".
השיב לו הזקן: "אני צריך מספר 27. תיכנס בבקשה לרחוב עמוס ותביא אותי עד הכניסה לבית"…
הבחור הסביר לזקן שרחוב עמוס הוא חד סטרי ואין אליו כניסה, אך הזקן לא וויתר: "אם חס ושלום מישהו היה מקבל אירוע לב, איך אמבולנס היה נכנס? הוא היה נכנס מרחוב מלאכי, עושה סיבוב קטן, ומגיע לתוך רחוב עמוס. גם אתה יכול לעשות ככה"…
אמר לו הבחור: "אני מאד ממהר. גם אם היית לוקח אוטובוס היית יורד כאן והולך שלוש דקות ברגל"…
השיב לו הזקן: "אני שם לב שלא הבנת אותי טוב… אני צריך למספר 27… כאן אני לא יורד!"
והבחור? במקום ללמד זכות ולראות טוב, נסע עד כיכר השבת, משם שמאלה לרחוב יחזקאל, משם לשמואל הנביא, בר אילן, שרי ישראל, עד שהגיע בחזרה לבנייני האומה, לאותו מקום שבו העלה את הזקן. עצר, יצא מהרכב, ניגש לצד השני, למקום מושבו של הזקן, פתח את הדלת, ואמר לזקן: "אם לא חינכו אותך – אני אחנך אותך! האוטו לא שלך. אתה לא תגיד לי איך לנסוע. הורדתי אותך סמוך מאד למקום שביקשת ולא היה קורה כלום אם היית הולך כמה דקות ברגל!" בקיצור, הוריד אותו שם…
באותו ערב הייתה מסיבת האירוסין של אותו בחור. המסיבה התקיימה באולם קטן בירושלים. כל החברים, הרבנים, ראשי הישיבה, כבר הגיעו, אבל האבא של הכלה ביקש עדיין להמתין בקריאת ה'תנאים' עד שהסבא מבני ברק יגיע.
כעבור כמה דקות רואים את הסבא יורד במדרגות, וכולם מתנפלים עליו: "סבא! מזל טוב! איזה חתן נפלא זכית לקבל בשביל הנכדה שלך"… והסבא המאושר הגיב: "אכן שמעתי שהחתן בעל לב טוב, מידות טובות, יראת שמים, אפשר בבקשה לראות אותו?"
הסבא ניגש לחתן… ומה התברר? החתן היה לא אחר מאשר אותו בחור שלקח אותו טרמפ…
הסבא נתן שתי דפיקות על השולחן ואמר: "אם לא חינכו אותך – אני אחנך אותך! אינני מסכים בשום פנים ואופן לשידוך הזה. עברתי ניתוח קשה ברגל, קשה לי מאד ללכת, אם לא לימדת עלי זכות – זה מעיד על מידות לא טובות !מי שלא לומד לראות זכות בדרך הקלה, ילמד זאת בדרך הקשה"…
והשידוך התבטל!
החיסרון – מעלה
היה אַיִל אחד שבא לשתות מים מהנהר. כשגחן לשתות ראה את דמותו שהשתקפה במים. ומה הוא רואה? שהרגליים שלו דקות כמו אנטנה… הוא נשבר, נעלב: "לא ידעתי שיש לי רגליים כל כך דקות". ואז הבחין בקרניים היפות שלו. תפסה אותו גאווה: "איזה יופי! איזה קרניים מיוחדות יש לי! לאף חיה אין קרניים כאלו". רגשות מעורבים הציפו אותו: רגליים מכוערות – קרניים יפות…
לפתע… פחד פחדים!
שאגה אדירה של אריה מתקרב נשמעה מאחורה. האריה היה רעב וחיפש לעצמו ארוחת צהריים…
האיל פתח במנוסה. הרגליים הדקות שלו מהירות ולאריה, שרדף אחריו, לא נשקף כל סיכוי להשיג אותו. דא עקא, הקרניים הגדולות שלו נאחזו בסבך העצים, והוא לא יכול היה להמשיך במנוסתו.
כעבור כמה שניות האריה השיג אותו, ולפני שהספיק לטרוף אותו, עוד הספיק האיל לומר: 'הרגליים שביזיתי היו טובות עבורי. בעזרתן יכולתי להינצל. דווקא הקרניים הגדולות והיפות הן שסיבכו אותי'…
עוד הוא מדבר לעצמו – בלע אותו האריה.
אין כמו אבא ואמא בעולם
בתפילת רבי אלימלך מליז'נסק אומרים: "שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם".
הייתי פעם בהרצאה באחת הישיבות. לא אשכח אותה כל חיי. אמרתי לבחורים שלכל בן אדם יש איזושהי מעלה, אין מישהו שאין לו מעלה, וביקשתי מכל אחד למצוא מעלה שהוא רואה באביו. מרוב התלהבות אמרתי: "מי שלא מוצא מעלה באבא שלו – שייגש אלי, ואני אעזור לו למצוא". נתתי להם כמה דקות לחשוב, ואחר כך לדבר.
כשסיימתי את ההרצאה ויצאתי החוצה, רץ אחרי בחור בן שש-עשרה, הוריד את הראש למטה, ואמר לי: "כבוד הרב! תעזור לי! אני לא מצליח למצוא"…
אוי לאוזניים שכך שומעות. ואז הוא התחיל למנות: "השכן שלנו שגר בדירה הראשונה מפקח חינוכי. לשכן מהדירה השנייה יש סמינר. השכן מדירה שלישית ר"מ בישיבה, זה שגר בדירה הרביעית מנהל תלמוד תורה, זה שבחמישית ראש כולל, וזה שגר בדירה שישית ראש ישיבה. לאבא שלי אין שום מעלה. הוא יושב כל היום ליד המחשב ומתקתק… כל הראש שלו מתוקתק…"
היתה לי סיעתא דשמיא מיוחדת שהכרתי את הילד הזה, וגם את אביו. אמרתי לו: "יצחק! אתה זוכר את התקופה שהיית בכיתה ח'? אבא שלך שכר אברך שילמד איתך כל לילה במשך שעה, ויכין אותך למבחן כניסה לישיבה שאתה לומד בה עכשיו. כשבאת להיבחן ידעת את החומר ישר והפוך, והם "חטפו" אותך… באותה שנה הייתם תשעה ילדים בבית. יום אחד ראיתי את אבא שלך במכולת קונה שתי קופסאות גבינה של 250 גרם. שאלתי אותו: למשפחה עם תשעה ילדים מספיק שתי קופסאות קטנות של גבינה? ואבא שלך הוריד את הראש ואמר לי: 'תאמין לי! לא אני ולא אשתי מורחים גבינה על הלחם כבר שנה שלמה. את הכסף אנחנו חוסכים כדי לשלם לאברך שילמד עם יצחק שלנו, כדי שבשנה הבאה ילמד בישיבה למצטיינים'".
פניתי לבחור ואמרתי לו: "השכן מדירה הראשונה, המפקח החינוכי, אכל גבינה, וכך גם השכנים האחרים שמנית – כולם אכלו גבינה! רק אבא ואמא שלך לא אכלו גבינה שנה שלמה, וכל זה למען יצחק שלהם… עכשיו תגיד לי את האמת: יש עוד אבא כזה?"
יצחק הוציא מכיסו טישיו, ניגב את עיניו הדומעות, ואמר לי: "אין כמו אבא שלי בעולם".
ואז המשכתי לספר לו: "באותה שנה היה מבצע ב'תנובה'. נראה לי שמבצע כזה לא יחזור עד לימות המשיח… מי שאסף שלושים מכסים של גבינה קטנה, היה מקבל במתנה סכו"ם ששה-עשר חלקים. אני בעצמי קיבלתי שלושה סטים כאלו… דע לך יצחק! אשת המפקח מדירה אחת קיבלה תשעה סטים של סכו"מים, גם זו מדירה שתיים. אימא שלך וויתרה על סכו"ם, ולא אכלה גבינה, כדי שאתה תהיה תלמיד חכם! כדי שתתקבל לישיבה שאתה לומד בה. תגיד לי עכשיו את האמת: ראית עוד אימא כזאת?"
אני מספר לכם רק את האמת: יצחק הוציא עוד טישיו מהכיס שלו, ניגב את הדמעות ואמר: "אין כמו אמא שלי בעולם!"
הכל תלוי במשקפיים
מי שלובש משקפיים עם עדשות שחורות – רואה את כל העולם בשחור. מי שיש לו משקפיים עם עדשות וורודות – רואה את הכל בוורוד.
אנחנו צריכים להשתדל להרכיב משקפיים וורודות ולראות את מעלות חברינו, ולא את חסרונם.
אתה רואה בן אדם שאיחר לתפילה? תלמד זכות: הוא הלך לישון מאוחר; הילד הקטן שלו בכה בלילה… ילד הגיע הביתה מבית הספר והסיר ריק… במקום להגיב בכעס: 'מה? אני בן מאומץ, הכבשה השחורה כאן בבית?!…' ילמד זכות: אולי אמא, שהכינה את האוכל, לא ידעה שלא יישאר לך אחרי שהאחים הקטנים יאכלו…
נשתדל יותר ויותר ללמד זכות על השני, וכך נמנע מהוצאת שם רע עליו.
(רבי מאיר צימרוט שליט"א- דורש טוב החדש על ויקרא)