הרב ישראל ליוש
"וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא… בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ": (יג מה מו)
עונשו של המספר לשון הרע חמור מאוד. מלבד נגעי הצרעת שלבטח לא היו קלים עבור הנגוע, וההרחקה מחוץ למחנה שבוודאי לא היטיבה אתו ועם סביבתו, היו גם טקסי בושה כלל לא פשוטים. היה עליו ללבוש בגדים פרומים, ולגדל שער פרוע. ואם לא די בכך, הוא עוד היה צריך לומר לכל מי שהוא פוגש שהוא טמא, "אל תחשוב שאני הולך כך בבגדים פרומים ושער פרוע, כי אני עני, או כי כך חשקה נפשי, אלא מפני שאני טמא צרעת, דברתי לשון הרע…" זו הרי בושה נוראה…!
ונשאלות השאלות: מדוע מגיע לו עונש כה חמור, הרי על הבושה נאמר: 'המלבין פני חברו אין לו חלק לעולם הבא', וביארו שהמבייש את חברו כאילו רצחו. אם כן, מדוע עליו ללקות בעונש כה חמור הדומה למיתה, להתבייש כל כך בפני שכניו ומכירו?
ועוד נשאל: הרי הבושה קשה מנשוא, עד כדי כך שלצערנו יש אנשים שמאבדים את עצמם לדעת, כי הם אינם יכולים לשאת את הבושה. קל וחומר שיקשה לאדם לעשות פעולות שיביישו את עצמו. אם כן, איך התורה דורשת מהמצורע שיגרום לעצמו כאלו בזיונות, ללבוש בגדים פרומים, לגדל שער, והנורא מכל, לקרוא על עצמו 'אני טמא!'?
שאלות אלו שאל המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, ומכוחן הוא מייסד שמופעי הבושה הללו נועדו כדי לשבר את רוחו הגאה של המספר לשון הרע. וכשזה אכן יקרה ורוחו תישבר, הוא יפסיק לחשוב רק על חייו בעולם הזה, והוא יבין שהחיים כאן הם פרוזדור לעולם הבא, ובכל בושה שהוא מתבייש כאן, נחסכת לו בושה שם בעולם הבא. וזה משתלם, כי שם הבושה תהיה חמורה יותר, כי היא תהיה בפני אבותיו וצדיקי דורי הדורות. וכשם שהחולה, יסכים ואף יחפוץ להתייסר עבור פעולה רפואית כלשהי, כשהיא נעשית למען בריאותו. כן החוטא, כאשר יחכם, יסכים להתייסר ולהתבייש עבור כפרתו, במקום הבזיונות שיהיו לו בעולם האמת.
ומפני ששורש חטאו של המספר לשון הרע היא גאווה, והיא אם כל חטאת. הגאווה היא יסוד ושורש מדת החוטאים, כי בהתנשאותם הם עושים את חיי העולם הזה לעיקר, ומתעלמים מחיי העולם הבא, עולם הנצח. על כן צריך המספר לשון הרע לשבור בעצמו את רוחו ואת גאוותו. והוא יצליח לעשות זאת, כי הוא יבין שזה לטובת נשמתו, תחת בזיונותיו בעולם הבא.
עפי"ז נוכל ליישב את הערתו של הגאון רבי יצחק פנחס גולדווסר שליט"א על מצוות "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים". מרן ה'חפץ חיים' זי"ע בפתיחה לספרו, מונה זכירה זו כעבירת עשה למספר לשון הרע. וקשה, הרי אם התורה רצתה להזהיר מלספר לשון הרע, מדוע עשתה זאת ע"י מצוות זכירת העונש של המספר, מדוע לא הזהירה באופן ישיר מלספר לשון הרע? הגע עצמך, הרי 'בעוון נדרים בניו של אדם מתים', ובכל זאת התורה לא הזהירה מלנדור ולא לקיים בצורה של מצוות זכירת העונש של מיתת בניו. אם כן, מדוע דווקא באיסור לשון הרע, יש מצווה מיוחדת לזכור את העונש?
וביותר קשה, הרי כל הזכירות עוסקות בעניינים מהותיים ועיקריים ביהדות: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, מחיית עמלק, מעשה העגל, זכירת השבת. מה יש במעשה מרים, שהיה בו רק עונש על עבירה אחת מעבירות התורה, כדי לקבוע אותו כחובת זיכרון לדורות?
על פי דברינו יתבאר היטיב: עונש הצרעת, אינו עונש ככל העונשים הרגילים הקבועים בתורה לכל עובר עבירה, כמלקות וכמיתת בית דין. הצרעת נועדה כדי להתבונן על אחד מיסודי היהדות, שהעולם הזה הוא פרוזדור והכנה לעולם הבא, וכדאי לאדם להתייסר ולהתבייש כאן בעולם הזה, ולהכין עצמו היטב לעולם הבא. אם כן, הדין נותן שייחדו למעשה מרים זכירה מיוחדת, כי זו זכירה ליסוד ענין ההכנה לעולם הבא. ואדרבה דווקא קבעו זכירה למעשה מרים, ולא הזהירו מלספר לשון הרע, כי אין הכוונה בזכירה זו לחזק רק את הענין של איסור לשון הרע, אלא לחזק את כל ענין ההכנה לעולם הבא, וזה דוקא ע"י זכירת עונש הצרעת של מרים ולא את עצם איסור לשון הרע.
בזאת אפשר ליישב – האיר הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל – את קושיית הראשונים: מדוע לא נזכר בתורה בפירוש ענין 'עולם הבא'? כי לדברינו באמת זה נזכר היטיב במצוות זכירת מעשה מרים.
***
כשהנושא הוא שהעולם הזה הוא פרוזדור לעולם הבא, אי אפשר שלא להביא את הסיפור המפורסם על אותו גביר שביקר בביתו של מרן ה'חפץ חיים' זי"ע, וראה שביתו כמעט ריק מרהיטים, והמעט שישנם, ישנים ורעועים. שאל הגביר את ה'חפץ חיים': "רבינו! היכן הרהיטים שלך?", "והיכן שלך?" – השיב לו ה'חפץ חיים' בשאלה. "שלי?" – התפלא הגביר – "בביתי!", "ומדוע אינן איתך כאן?" – המשיך ה'חפץ חיים' לשאול את הגביר. "מדוע אני צריך אותם כאן? אני רק בדרך…" השיב הגביר. "גם אני רק בדרך" – ענה לו ה'חפץ חיים' – "בעולם הזה אנחנו בדרך לעולם הבא…"
***
יריד גדול היה מתקיים מידי שנה בעיירה 'זלווה' פלך גרודנא. תושבי העיר היו מצפים כל השנה ליריד, הם היו משכירים לסוחרי היריד כל חדר ופינה בביתם, ומהרווחים היו משתכרים במשך השנה כולה.
תקופת היריד היתה מייגעת ומפרכת עבור תושבי העיר, ואף היו שוכרים להם אנשים שיעזרו להם בעבודתם, אך כל זה היה שווה, כי כאמור מיריד זה השתכרו התושבים בעין יפה.
גם רבנים וראשי קהילות היו מתכנסים ביריד השנתי כדי להתוועד, לשוחח ולתקן תקנות.
באחד הירידים השתתף גם מרן ה'חפת חיים' זי"ע, והוא שמע יהודי מותש שעבד אצל אחד מבעלי הדירות בעיר מתלונן: "מתי יסתיים כבר היריד? אני עייף מאוד וחייב כבר לנוח!"…
כששמע זאת בעל הבית שלו גער בו: "שוטה שבעולם! הלואי והיריד ימשך לנצח, הרי מכל דקה אני מרוויח כאן הון רב, אמנם כרגע אני עובד קשה ומתעייף, אבל לאחר מכן אהנה מהרווחים ואוכל לנוח שנה שלמה!".
ה'חפץ חיים' האזין ברוב קשב לדו שיח שהתנהל בין העובד ובעל הבית, וכדרכו בקודש למד מהם מוסר השכל לעבודת ה' שלו…
"מה מאושר יהיה האדם שיחיה בעולם הזה כבעל הבית ביריד, שנהנה מיגיעה ומאמץ של כל רגע, כי הוא מכין לעצמו שכר נאה בעולם הבא, ומה אומלל יהיה האדם שיחיה בעולם הזה כעובד ביריד, שרוטן וכועס על כל מאמץ וידיעה, ואינו מבין שהמאמץ משתלם ושכרו שמור לעולם הבא…".
***
ואם בירידים עסקינן והמוסר מהם לעולם הבא, הנה שיח חכמים נוסף מהגאון רבי פנחס הלוי הורביץ זצ"ל בעל ה'הפלאה'.
הוא ישב פעם בביתו באחד מלילות החורף הזועפים ועסק בתורה. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. הרב ברחמיו על כל יהודי פתח את הדלת, ואל הבית נכנס יהודי קופא מקור. הרב הושיבו מיד על יד התנור ולאחר שהגיש לו כוס מים חמים, הקשיב לדבריו ולסיבת בואו כך בפתע פתאום, באמצע לילה חורפי שכזה.
"ראשית, אני מתנצל שהעזתי לדפוק בשעה כה מאוחרת, אך אני חייב להשיח את צרתי בפני הרב… סוחר אני ואני בדרכי ליריד, והקור והצינה הנוראה מקשים עלי מאוד… בקושי רב הצלחתי להגיע לפתח ביתו של הרב…
"כבוד הרב רואה" – המשיך היהודי לשפוך את אשר על ליבו, למען יכנסו דבריו אל לב הרב הרחום – "עולם הזה אין לי, תמיד אני טרוד בפרנסתי, מטלטל בדרכים בקור ובחום, האם יהיה לי לפחות עולם הבא…?"
"הדבר אינו פשוט כלל וכלל" – השיבו בעל ההפלאה זי"ע – "הדברים קל וחומר, אם כדי להשיג עולם הזה אתה כל כך עמל וטורח, ועדיין אינך משיג, עולם הבא, שכלל לא עמלת להשיגו, על אחת כמה וכמה…"