"ויהס כלב את העם" (יג ל)
נשיחה נא עתה כמה מילים אודות מעלתה של מידה טובה זו – אהבת ישראל, ועד כמה מחוייב בר ישראל לשנס מתניו, ולהתאמץ בכל מיני מאמצים לשמור על כבוד הזולת, ולהתנהג כהוגן בדברים שבינו לבין חברו, ותקוותנו איתנה שבזכות ההתחזקות באהבת חינם נזכה, שימהר הקב"ה לגאלנו ולבנות לנו את בית מקדשנו.
ראש לכל, נעלה סיפורי הוד ממסכת חייו של כ"ק אדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור זצ"ל, שמהם נוכל ללמוד על מדרגה גבוה ביותר של אהבת ישראל כנה ואמיתית, והלוואי ונזכה ללמוד מארחות צדיק לחיים.
וטרם נספר סיפורי צדיק – שבאמת אינם לפי השגתנו כלל – עלינו לצטט את אמרת קדשו של הרה"ק רבי שלמה מזוויעהל זצ"ל, שנשאל פעם אחת על ידי נאמן ביתו הרה"ח רבי אליהו ראטה זצ"ל, מה טעם אנו מספרים סיפורי צדיקים כאלו, שאנו רחוקים מהם מרחק של אלפי שנות אור, הרבה יותר ממרחק מזרח ממערב, הלא ממילא אין אנו יכולים להגיע למדרגות הגבוהות הללו, ואולי מוטב להמנע מלספר זאת, כדי שלא תהא חכמתנו מרובה ממעשינו.
והשיבו הרבי הקדוש מזוויעהל זצ"ל, שלדעתו צריך לספר סיפורי צדיקים הרבה מאד, ללא הרף, ואפילו מעשיות כאלו, שאדם מרגיש בחוש שאינו במדרגה זו כלל ועיקר. וטעם פשוט יש בדבר, כי באמת לא ימלט שאחד מהשומעים, או אפילו המספר בעצמו יזכה לקבל איזו הארה של התעוררות, בעקבות סיפורי הצדיקים שהוא שומע או משמיע, ובזכותם ישנה את מעשיו לטובה, יתכן אפוא, שכל הסיפורים שמספרים לפני השומעים במשך שעה ארוכה, נועדו רק כדי לעורר נפש אחת לתשובה ולתיקון המעשים, וכדאית היא אותה התעוררות שיספרו בעבורה סיפורים הרבה לאין שיעור.
וכיון שהזכרנו את הרה"ח רבי אליהו ראטה זצ"ל, מצווה רבה להזכיר מעלותיו והליכותיו של יהודי יקר רוח זה, איש חסיד נעלה ומרומם במלוא מובן המשמעות, ירא אלוקים ותלמיד חכם מופלג, מלא וגדוש בתורה, יראת שמים וחסידות. כל ימי חייו היה מקשה אחת של ייסורים מרים, בגוף ובנפש. ידוע חולי ומכאוב היה, בכל חלקי גופו השבור והנדכה, ועם כל זה התהלך תמיד בהארת פנים, פניו קורנות שמחה עילאית, עד שהרואה אותו היה סבור שהוא האדם המאושר ביותר עלי אדמות. היה מקבל כל אדם באשר הוא בפנים שוחקות, באהבה ובחמלה, והאיר פנים לכל ילד יהודי ובחור צעיר, באופן בלתי ניתן לתאור.
מחילה למרות הפשע הנתעב
וכה מסופר בספר 'ראש גולת אריאל', המתאר את תולדות חייו של הרבי הקדוש מגור, סיפור חיים מבהיל על הרעיון ממש:
בנו של הרבי, הרה"ק רבי מאיר הי"ד, ראה תקופה אחת שיהודי מסויים, שחזותו העידה עליו שאינו מן החסידים יראי ה', נכנס לחצר הקודש והרבי מקרבו בימין צדקו, ומאיר עליו פנים שוחקות באופן מיוחד, והיה תמוה בעיניו: על מה ולמה זכה אותו יהודי לקרבה גדולה מאת צדיק הדור. כמה פעמים ניסה לעמוד על פשר הדבר – ולא עלה בידו.
עד שביום מן הימים התוודע לסיבה:
באחד הימים הוא נכנס לחדר קדשו של הרבי, וראה אותו מחזיק בידו מכתב מסויים. כשהבין הרבי שבנו רוצה לדעת את תוכן המכתב, פתח וסיפר לו על היהודי הנ"ל, שלפני תקופה לא ארוכה נטפל להוציא עליו דיבה רעה, אצל השלטון הקומוניסטי הידוע ברשעותו, וגם ערך שני מכתבים; מכתב אחד ממוען אליו – דהיינו אל הרבי – שם הרעיף דברי חנופה לרוב, ומכתב שני ממוען אל פקיד השלטון בפטרבורג הבירה, שם משתלח בשצף קצף, ומעליל עלילות שווא והלשנות חמורות, שאין להן בסיס אמת.
אבל מזלו של האיש לא שפר עליו, וכשעמד לשלוח את המכתבים בדואר, החליף את המעטפות, ואת המכתב הממוען לגור שלח לפטרבורג, ואת המכתב הממוען לפטרבורג שלח לגור…
וכאן פנה הרבי ואמר לבנו: "כשראיתי את המכתב הזה מגיע לשולחני, הבנתי מיד את הטעות החמורה שקרתה כאן. ידעתי שנס גדול נעשה לי, כי אילו היה מכתב זה מגיע ליעדו, לכאורה הייתי נלקח אחר כבוד לבית המעצר.
"אבל יודע אני שהאיש הזה לא עשה שום דבר מעצמו, אלא אלוקים אמר לו 'קלל', ולכן הסירותי מלבי כל טינה עליו, ובגלל כן אני משתדל בכל עת לקרבו בכל מיני קרובים, כדי לשרש את הטענות והתרעומת שהיו עולים בליבי עליו, לגלות בדעתי, שבאמת אין לי עליו כלום!"…
לא רק מוחל אלא אף מתפלל עליו!
עוד מסופר שם – על זו הדרך – סיפור מבהיל נוסף:
פעם נכנס אל הרבי יהודי נכבד, ששימש כרב בעיירה אחת בפולין, והתלונן בפניו על אדם מאנשי קהילתו, שיורד לחייו באופן מבהיל ואינו נותן לו מנוחה, ורדיפותיו גורמות לו חלישות הדעת גדולה.
כשניסה הרבי להרגיעו ולדבר על ליבו דברי תנחומין, ראה שאין הדברים מתקבלים על הלב, והרב אינו מסוגל למחול לאיש הזה על מעשיו.
וכאן נקט הרבי בצעד יוצא דופן: הוציא מכיס בגדו מכתב ומסרו לידי הרב, תוך שהוא מבקש ממנו לקרוא את המכתב הזה עד תומו. כשהסתכל הרב בשורות – חשכו עיניו, וכמעט נפל תחתיו מתעלף, כי תוכן המכתב היה שורות צפופות מלאות דברי עלבונות צורבים ולשונות חרופים וגידופים, אשר תצילנה אוזניים משמעם, שכתב איש פוחז נגד הרבי הקדוש.
כשגמר לקרוא את המכתב אמר לו הרבי: "דע לך שבכל יום ויום בשעות הבוקר לפני התפילה, אני מוציא מכתב זה מחיקי, וקורא את שורותיו כמה פעמים, ובשעה זו אני מגלה דעתי לפני הקב"ה, שלא זו בלבד שהנני מוחל לו בלב שלם, אלא אף מתפלל ומבקש מלפני השי"ת שלא יאונה לאיש זה כל אוון, ולא יינזק כלום על המעשה הרע שעשה".
והנה, אף שאין אני הקטן ראוי להעריך את עוצם מדרגותיו של הרבי הקדוש מגור זצ"ל, אבל ידוע שהנהגותיהם של הצדיקים "תורה היא" ולימוד הן צריכות, לכן מן הסתם מותר לנו להתבונן בטעמו של דבר: למה בחר הרבי לקרוא מכתב זה דווקא לפני התפילה? וכי חסרות שעות אחרות במשך היום לעריכת חשבון זה? והתמיהה מתעצמת, מאחר ואנו מבינים שהשעות האלו, שלפני התפילה, הוקדשו בוודאי לעבודה נעלית ומרוממת, מה שאין הפה יכול להגדיר, ואין המחשבה יכולה להבין, ולמה אם כן, בחר לעשות פעולה זו אז?
והגם שלאחיו, הרה"ק רבי משה בצלאל הי"ד, אמר פעם, שכוונתו בקריאת מכתב זה היא כדי שיעמוד על טיבו באמת, לדעת מי הוא ומה מעשיו, אמנם זה ניחא לדידיה, שמחמת גודל ענוותנותו אמר כך, אבל לדידן שיודעים ומכירים ברום ערכו – הדרא קושיא לדוכתא ואולי ניתן לומר בדרך אפשר, שהיות ושעת התפילה של הרבי, היתה מיוחדת להעתיר ולבקש רחמי שמים מרובים, עבור צרכי עם ישראל הנתונים בצרה ובמצוקה, לכן הקדים מעשה זה לפני התפילה, כדי להיות בא בטענה צודקת כלפי שמיא, ולומר לפניו: "ריבונו של עולם! כמו שאני מחלתי בלב שלם לאיש זה שפשע נגדי על לא עוול בכפי, ואף מוסיף להתפלל עליו שלא תאונה לו רעה- כך עשה נא אתה למען בניך אהוביך. ואפילו יש ביניהם כאלו שנכשלו והמרו את פיך בשוגג או במזיד, אנא מחל להם על עוונותיהם מחילה, סליחה וכפרה, והמצא להם פדות ורווחה מאוצר מתנת חינם".
לימוד מהמעשים הלכה למעשה
חושבני, שדבר שפתיים אך למחסור, אם נרצה להתבונן בעומק הסיפורים הללו, הלא נשגבים הם מבינת אנוש, להבין מדרגה גבוהה ובלתי נתפסת כזו, שלא די שלא העניש את האנשים המופקרים על מעשיהם החמורים, ומה גם שאותו אדם, שבמעשהו עלול היה להמיט צרות צרורות עליו ועל בני ביתו, אלא חלף כך קרב את היהודי הזה בסימני קרבה מיוחדת, והרעיף עליו אהבה באופן יוצא מן הכלל, ועל השני אף העתיר בתפילה מיוחדת שלא ייענש בסיבתו כלום.
בוודאי שלאו כל מוחא סביל דא, וזוהי מדרגה נעלה, שאין אנו יכולים להשיג, אבל מידי לימוד לא נפטרנו!
ומה גם, אשר עתה אנו יושבים בגלות ארוכה ונוראה, על חורבן בית המקדש שנחרב בעוון שנאת חינם, בוודאי שחובה כפולה ומכופלת מוטלת עלינו, לשים לב ולידע שמעשיות אלו צריכות להיות נר לרגלינו ואור לנתיבותינו, שכאשר יהודי נמצא בניסיון הנוגע לבין אדם לחברו, כשאחד פוגע בו באיזה אופן שיהיה – לא ימהר לשפוט את הפוגע בדין, ולא ימהר להשיבו מנה אחת אפיים, אלא ישתדל בכל עוז לשלוט על רוחו ולהתאפק מלהשיב לחורפו דבר.
ובאותה עת יעלה לנגד עיניו סיפור מפעים זה, ויאמר בליבו: 'אם הרבי הקדוש היה יכול להבליג, על מעשהו של איש רע מעללים שפל ונבזה, גם אני יכול להבליג על איזה מעשה שובבות קטן ובלתי מורגש כמעט'.
('מתוך הספר 'כבודם של ישראל)