מעשה נורא סיפר תלמידו של רבנו הגרב"צ פלמן זצ"ל, הגר"ד בן אברהם שליט"א. בשנים מסויימות כיהן רבנו כראש כולל בקהילה מסויימת, אשר הכולל היה שייך לקהילה ובעיקרו היה מיועד לבני הקהילה. באותו זמן כיהן כרב בבית הכנסת של הקהילה תלמיד חכם מופלג שהיה גדול בתורה ובמידות, נצר למשפחה רבנית מפורסמת. הרב היה אהוב מאוד על בני הקהילה, והשפיע עליהם בדרשותיו המעניינות והמרתקות, וממש הצליח לעשות בקרבם מהפכה. בעוד שבהתחלה רוב הציבור לא היו אדוקים בתורה ובמצוות, וכמעט ולא היה בתוכם אפילו אחד ששלח את בניו לישיבות ואת בנותיו לבית יעקב – הרב בחכמתו ובמתק שפתיו הצליח להראות להם בחוש את הפסוק 'טעמו וראו כי טוב ה', וכולם הבינו כי הטוב ביותר בעבורם ובעבור ילדיהם הוא להתחזק בתורה ובמצוות, ובעקבות כך שלחו את ילדיהם למוסדות תורניים, ולאט לאט הקהילה התחילה להתהפך לאנשים יראים ושלמים.
אלא שכידוע, היצר הרע לא שותק, וכשרואה מקום שהקדושה הולכת וגוברת בו הרי זה לצנינים בעיניו, ומחפש איך להפריע ולחבל בכל דרך אפשרית. וגם כאן הצליח להסית את הגבאים כנגד הרב, והם כעסו מאוד על כך שהפך את הקהילה לחרדים ויראים, ועל כך שמדבר נגד המוסדות שבהם הם התחנכו כל השנים. ישבו הגבאים בינם לבין עצמם ודנו מה אפשר לעשות כדי לפטר את הרב מתפקידו ולהביא רב חדש שילך כפי הלך רוחם. מצד אחד אי אפשר לבוא ביום אחד ולפטר את הרב, כיון שהוא מאוד אהוב על בני הקהילה, וכאשר יפטרו אותו יכול לקום עליהם מרד גדול בבית הכנסת. אבל מצד שני, לפי דעתם לא יתכן שהרב ישאר רב בבית הכנסת הזה ויהפוך בסוף את כולם ל'שחורים'…
בסוף העלו רעיון: הרי השפעתו של הרב באה מכח דרשותיו המעניינות מדי שבת, א"כ הכח היחידי שיש בידם לעשות הוא, למנוע את הרב מלומר את השיעור, ועל ידי כך במשך הזמן הקשר של הציבור עם הרב יתמעט והאהדה שהם חשים לו תפוג, וממילא בסוף יוכלו לפטר אותו ממשרתו ללא קושי. לכן העלו רעיון, שמעתה אברכי הקהילה שלומדים בכולל של הקהילה הם ימסרו את הדרשה בשבת במקום הרב. בכל שבוע אברך אחר ימסור דרשה. וכך למראית עין הם עושים מעשה כביכול לטובת בני הקהילה, שנותנים לאברכים עידוד בזה שהם ימסרו את הדרשה, וממילא לא יבואו להתקומם על זה שלוקחים מהרב את השיעור. ומכאן הדרך פתוחה לבטל את השפעתו של הרב על הקהילה. אלא שעדיין חששו שמא האברכים לא יסכימו למסור את הדרשה במקום הרב, כי לא ירצו לפגוע בו. קבעו אפוא שכל אברך שיתנגד ולא ירצה למסור את השיעור כשיגיע תורו, לא יקבל יותר את המילגה מהכולל.
רבנו שכיהן באותה תקופה כראש הכולל, ראה והבין את זממם, והיתה לו עגמת נפש גדולה מכך, אבל לא ידע מה לעשות. מצד אחד אסור לפגוע ברב בשום פנים ואופן, לא יעשה כזאת בישראל. אבל מצד שני, אם האברכים יתנגדו לגבאים, הם יקיימו את זממם ולא יתנו להם את המילגה, ועל ידי כך ייאלצו להפסיק ללמוד. לכן החליט בדעתו שכל זמן שהאברכים מעצמם אינם שואלים אותו מה לעשות, אין לו מחויבות להתערב בזה, ותפס בפלך השתיקה, וחשב שכאשר יבוא מי שיבוא לשאול בעצתו, אז יראה מה להכריע.
בינתיים, האברכים שחששו להפסיד את המילגה התחילו לומר את הדרשות בשבת במקום הרב. רבנו ראה את הדבר ומאוד מאוד כאב לו על כבודו של הרב, עד שממש נחלה מכך. אבל עדיין נשאר בשתיקתו… הרב דוד בן אברהם שליט"א שלמד באותו זמן בכולל, היה קשור מאוד לרבנו ולא היה עושה דבר וחצי דבר בלא להיוועץ בו תחילה. כשראה את צערו הגדול של רבנו על הדבר הזה, אזי כאשר הגיע תורו למסור את הדרשה הלך לשאלו כדת מה לעשות – למסור את השיעור או להימנע. רבנו שמע את השאלה, והיה נראה שהמתין לרגע הזה שישאלו אותו מה לעשות. ואמר: "אני לא יודע מה לענות". ופירט את ההתלבטויות שיש לו בזה. ובסוף הציע שכדאי שילכו ביחד למרן הגרא"מ שך לשאול בעצתו.
הרב שך שמע את השאלה, חשב, ואז פנה אל רבנו בשאלה: "מה אתה אומר, ר' בן ציון". אך רבנו שותק. הרב שך חשב דקות מועטות, ולפתע נעמד והכריע בהחלטיות: "אסור לפגוע ברב. אפילו אם מחמת זה הכולל יסגר והאברכים ייצאו לעבוד, אין זה מתיר לפגוע ברב. אסור שהאברכים ידברו בשבת בבית הכנסת במקום הרב!".
רבנו לא חת מפני איש, וכאשר שמע את ההוראה יוצאת מרבו, היה זה אצלו כהוראה משמים, ומיד קיבל כח ועזות דקדושה, וללא מורא מתוצאות המעשה ניגש אל האברכים והודיע להם את אשר שמעו אוזניו, וכה אמר: "הרב שך פסק שאסור לאברכים למסור את הדרשה בשבת במקום הרב, לכן מעתה בשום פנים ואופן אין למסור את הדרשה".
הגבאים שמעו על כך ומיד באו בכעס לצעוק עליו: "מי שמך לשר ושופט עלינו, באיזה זכות הינך אוסר על האברכים למסור את השיעור". רבנו לא נבהל, וענה להם ברוגע שהלך עם אחד מהאברכים מהכולל אל הרב שך והוא פסק להם שלא ימשיכו באמירת הדרשות בשבת.
עצתם של הגבאים התבטלה והרב של בית הכנסת חזר שוב לקדמותו באמירת השיעורים. אבל עתה רצו הגבאים להתנקם באברך שהלך יחד עם רבנו לשאול את הרב שך, משום שהבינו שבוודאי ידו היתה במעל והוא היה המושך בחוטים להליכה אל הרב שך.
הם ביררו אצל האברכים שוב ושוב מיהו האברך הלז, עד שמצאו מי שגילה להם את שמו, ומיד הודיעו לו שמכאן ולהבא אינו מקבל יותר את המילגה מהכולל. כשרבנו שמע את הדבר הזה, דיבר עם האברכים על כך ואמר: "נעשה כאן פשע נורא, שהאברך שהלך לשאול את הרב שך סולק מהכולל ואינו מקבל את המילגה, לכן ראוי שמעתה כל אחד יתן את המעשרות שלו לאברך הזה, כדי שיוכל להמשיך וללמוד כאן בכולל". ואכן כך היה, במשך חודשים ארוכים המילגה של אותו אברך היתה מהמעשרות של כל האברכים, וגם רבנו בעצמו היה נותן את המעשרות שלו בשביל זה.
עבר זמן, אבל כעסם של הגבאים לא נח, והם שמו לב שאפילו שהפסיקו לתת לאותו אברך את המילגה, בכל זאת הוא עדיין ממשיך לבוא לכולל כדרכו מימים ימימה. לאחר ששמעו שרבנו ואברכי הכולל דואגים לתת לו את המילגה מכספם הדל, באו אל רבנו – ראש הכולל והודיעו לו שאינם מסכימים שהאברך ישאר בכולל, ועל רבנו לדאוג לסלקו מהכולל. רבנו שחשש על כבוד התורה של הרב, שהגבאים מעתה ירדפו את כל מי שיעמוד לימינו, נעמד ואמר להם בתקיפות: "אני לא מסלק אותו הוא ישאר כאן! אם אתם רוצים תסגרו את הכולל, אבל הוא ישאר כאן!". ומעידים האברכים כי מעולם לא דיבר בכזו תקיפות, ורק כאן לכבוד התורה ולומדיה, נעמד בתקיפות להדוף את המבזים אותה. והמשיך רבנו ואמר לכל האברכים: "בעצם כולם היו צריכים ללכת לשאול את הרב שך מה לעשות בנוגע לאמירת השיעור בשבת, והאברך הזה היה הנציג של כולם, א"כ העוול שעושים לו הוא עוול כלפי כולם. לכן אנו ממשיכים לתת לו את המעשרות כדי שיוכל להמשיך ללמוד בכולל".
הגבאים הבינו שבדרך זו לא ישיגו את מבוקשם, החליטו ללכת בדרך אחרת, פנו אל רבנו ואמרו: "אין לנו התנגדות על זה ששואלים את גדולי ישראל מה לעשות, אבל אם כבר שואלים, למה שואלים את הרב שך, הרי אנחנו ספרדים והרב שלנו הוא הגאון רבי עובדיה יוסף, ומן הראוי שישאלו אותו ולא את הרב שך". ענה להם רבנו: "גם אם היו שואלים את הרב עובדיה יוסף, הוא היה אומר שאסור לאברכים למסור את השיעור הזה בשבת, כאשר הוא פוגע ברב של בית הכנסת". אחרי כמה ימים חזרו הגבאים, ואמרו ששאלו את הרב עובדיה והוא אמר שהאברכים ימשיכו למסור את השיעור בשבת, וא"כ הם דורשים להחזיר את המצב שהאברכים מוסרים את השיעור במקום הרב.
רבנו הבין כי בוודאי הם לא הציגו לו את הסיפור במלואו, ואמר להם מיד: "אני לא מאמין לכם שכך הוא אמר, ואני שולח שני אברכים לשאול אותו אם אכן כך אמר". וכך עשה, שני אברכים נסעו אליו וספרו לו בפרטות את כל המעשה, ושאלו האם אכן זה נכון שהורה לגבאים שהאברכים ימשיכו למסור את השיעור. הרב עובדיה ענה להם, שהגבאים הציגו לו את השאלה אחרת לגמרי, ונוסח שאלתם היה: יש אצלנו בקהילה כולל, ואנו מעונינים שהאברכים של הכולל ימסרו בכל שבוע בתורנות דרשה בשבת בבית הכנסת, כדי שיתלמדו איך לדרוש ברבים, ובמשך השנים יוכלו להיות רבנים". ולא הזכירו דבר מהפגיעה ברב בית הכנסת. ועל זה ענה להם שבוודאי שזה דבר חשוב וטוב . אבל עתה כששומע שכל המטרה היא כדי לפגוע ברב בית הכנסת, בוודאי אסור לעשות כן.
רבנו שמע את הדברים, ניגש אל הגבאים, ואמר להם בתקיפות: "תדעו לכם, מי שעושה מריבה עם רב, החיים שלו בסכנה!". וסיפר להם שלפני כמה שנים, כשאביו הגאון רבי שמואל פלמן זצ"ל היה רב בבית כנסת בתל אביב, הגבאים שם נלחמו בו מאוד על הקפדתו בשמירת ההלכה ועל עמידתו בפרץ מפני רוחות זרות. ורבנו סיפר את מעלליהם למרן הסטייפלר, והוא ביקש למסור לגבאים את הדברים האלו: "תדעו לכם, עם רב לא מתקוטטים, משמים לא יוותרו על זה". אולם הגבאים המשיכו לעמוד במרדם, ולאחר זמן קצר נסעו ארבעת הגבאים יחד ברכב לחתונה של אדם מהקהילה, ובדרך היתה להם תאונת דרכים, אחד מהם נהרג והשאר נפצעו. סיים רבנו את סיפורו ואמר לגבאים: "דעו לכם, זה מסוכן מאוד מה שאתם עושים".
הגבאים שמעו את האזהרה הנוראה הזו, נבהלו קצת, אבל מיד אזרו אומץ והתחילו להשמיץ את רב בית הכנסת ולטעון כנגדו טענות רבות. כשסיימו יצאו מבית הכנסת, וכאן התרחש מופת מוחשי, לעיני עשרות מתפללי המקום. משמים תבעו את כבוד הרב, ומיד כשיצאו קיבל אחד מהם דום לב ונפח את נשמתו. לא עבר זמן רב, ויד ה' פגעה גם בגבאי השני וקיבל התקף לב, והוכרח לנסוע לניתוח לחוץ לארץ, ובריאותו התרופפה עד למאוד. ויהי לפלא.
(שלמים מציון ויחי תשע"ו)