מתי גם כשאוכלים לחם לא צריך ליטול ידיים?
מתי נוטלים ידיים ללחם אבל לא מברכים?
ומה המקור והטעם בכלל לנטילת ידיים לפני הסעודה?
כל זה ועוד בשיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
סימן קנ"ח סעיף ב'
– דיני נטילת ידים לסעודה –
הטעם לנטילת ידים לסעודה | על מה גזרו חז"ל נטילת ידים? | נט"י כשאוכל פחות מכביצה | אכל פחות מכזית | באיזה אופן גם כשאוכל פת לא נוטל ידיו? | נט"י על פירות שטיבולם במשקה | איזה משקים חשיבי לטמאות המאכל הנוגע בהם?
למדנו בשעור הקודם, שחז"ל גזרו נטילת ידים לסעודת פת משום סרך תרומה, ומבאר המ"ב, שבימים שהיו טהרות וכהנים היו מקבלים תרומה ואוכלים, גזרו חז"ל שלפני שאוכלים תרומה יטלו ידיהם, כיון שידים עסקניות הם, וחוששים שכהן נגע בידיו במקומות טמאים, וכשיאכל את התרומה, הידים שלו יטמאו את התרומה, ולכן גזרו נט"י, וחז"ל הרחיבו את הגזירה גם לישראל שיטול את ידיו אטו כהנים, ולא רק בזמנם, אלא גם בזמננו, כי אנחנו מקוים ומצפים שמהרה יבנה בהמ"ק, ושוב יחזרו לנהוג דיני טומאה וטהרה, וכדי שלא תשתכח גזירת חז"ל, גזרו שגם ישראלים יטלו ידיהם, וחז"ל גזרו דוקא על פת, ולא על פירות, משום שרוב אכילת תרומה היא מחיטים.
אדם שאוכל פת פחות מכביצה, לכאורה יש מקום גדול לומר שלא צריך לברך, כיון שכל הגזירה של נט"י זה משום סרך תרומה, הישראלים צריכים ליטול את ידיהם משום הכהנים, והכהנים צריכים ליטול את ידיהם כדי שלא יטמאו את התרומה, וזה הכל באוכל שיש בו שיעור כביצה אבל פחות מכביצה זה לא נטמא, מצד שני סוף סוף יש כאן קביעות סעודה על פת, אז חז"ל קבעו שבכל גוונא שאדם קובע את סעודתו על פת הוא צריך לברך, ולא בדקו בכל סעודה האם אותו פת יכול לקבל טומאה או לא, ובאמת נחלקו בזה הדעות, וכתב השו"ע "יש מי שאומר שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה יטול ידיו ולא יברך" יטול ידיו, כי לא פלוג, אבל לא יברך, כי זה לא מקבל טומאה.
סעיף ג'
אדם שאוכל פת פחות מכזית, לכאורה אין בזה לא קבלת טומאה ולא קביעות סעודה, וא"כ היה מקום לומר, שלכ"ע לא צריך נט"י, ובאמת השו"ע אומר, "אם שאוכל פחות מכזית יש מי שאומר שאין צריך נטילה בכלל", ובכ"ז המ"ב מביא לא כך, אלא מביא פוסקים שסוברים, שגם על פת פחות מכזית יטול ידיו, ויתכן שהסיבה היא, שהם חששו שבכל זאת יש כאן סעודה, ולא פלוג חז"ל, ומביא המ"ב שיש אופן יותר גרוע מזה, כגון שאוכל פת, וכוונתו למתק את החריפות, כגון ששותה יי"ש חריף, או אוכל מאכל חריף, וכשאוכל למתק את החריפות, לא מברך המוציא, כי היא טפילה למשקה או למאכל החריף, והשאלה האם יטול על זה ידים או לא, מצד אחד יש כאן אכילת פת כשיעור, מצד שני לא מברכים על זה המוציא, ועל זה אומר המ"ב שנחלקו, אבל אם אוכל פת פחות מכזית כדי למתק את המאכל או השתיה, שזה גם פחות מכזית וגם למתק בזה ודאי א"צ ליטול את ידיו.
סעיף ד'
על פירות שטיבולם במשקים שהם, י"ד שח"ט ד"ם – יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים, חייב ליטול ידיו, כי ברגע שהמאכל רטוב, המשקה שבו מקבל טומאה, ומטמא את האוכל, ולכן זה חמור יותר, ויטול ידיו בלי ברכה, כיון שיש שחולקים וסוברים, שכל מה שתיקנו חז"ל נט"י לפירות, זה רק בזמנם, אבל לא בזמננו שאין דיני טומאה וטהרה.