פגשתי בו באקראי, יהודי תושב קנדה לשעבר. בעקיפין שמעתי מידידו שהוא סוחב כמה "פקלאות" וחייו לא פשוטים: כמה מבני משפחתו אינם בקו הבריאות רח"ל, ובבית בנים ובנות שהגיעו מזמן לפרקם ועדיין ממתינים. בנוסף, הפסיד לאחרונה סכום כסף עתק ונשאר בערום ובחוסר כל, ולקינוח: כמה אתגרים עם ילדים שלא הולכים בדיוק בדרך הסלולה…"מכף רגל ועד ראש אין בו מתום" – הכל מסובך וכואב.
ציפיתי לפגוש אדם שבור וממורמר, מדוכדך ועצוב. לתדהמתי פגשתי אדם שמח ומאושר. בתחילה חשבתי שהבעת פניו הינה מן השפה ולחוץ ותו לא. אך לאחר שהפלגנו בדברים במשך שעה ארוכה ראיתי שמדובר בבן עליה של ממש, יהודי שבכוחות לא לו מתגבר על מצוקותיו "ומחזיק את הראש" – כהגדרתו.
הוא הוציא מתוך כיס חליפתו פתק וכך הוא קרא משם: "חובה על האדם לבטל את ערך מצוקותיו אשר יציקו את לבבו, לחזק את דעתו ולבטל את הגלים אשר יעלו על ראשו, ובהסירו רגשותיו לא ירגיש ויקבל שכר על הפרישה" – לשון הזהב של מרן ה"חזון איש" זצ"ל באיגרותיו.
*
שמעת על רבי פנחס בייליצער? שח לי אותו יהודי. רבי פנחס נישטאט מטורנטו זצ"ל, שכונה 'בייליצער' על שם העיירה הפולנית בייליץ ממנה הגיע. רבי פנחס היה הרבי שלי! ממנו קיבלתי את החינוך 'להחזיק את הראש' מעל המים, ובכל מצב, ולו קשה ככל שיהיה – להתבונן מה רוצה ממני הבורא יתברך כעת.
הוא הגיע משם… הוא היה שייך ל'פלטפורמה' אחרת, של 'אלה שלא נכנעו', הוא בעצמו 'החזיק שם את הראש' גם במצבים שרבים לא היו מסוגלים לכך כלל.
פעם סיפר כיצד דחפו אותם הנאצים ימ"ש ברכבת להובלת בהמות. לא היה מקום לזוז, כמעט לא היה שייך לנשום. המחנק היה בלתי נסבל. מטרתם המוצהרת של חיות הטרף הייתה למחוק מהעם הנבחר צורת אנוש. הם דחפו כמות גדולה של אנשים בקרון צפוף עד אימה דרך ארוכה ומתישה: שלוש יממות – יום וליל. הדוחק והמחנק האיומים, בנוסף לרעב, לצמא ולסירחון הנורא גרמו לחלק מנוסעי הקרון לנפוח את נשמתם תוך כדי נסיעה. גופותיהם הפכו לספסלים עבור אלו שעדיין פעם ליבם בקרבם. נוסף לכך, הרשעים יעדו את מרכז הקרון לבית הכיסא, כמובן ללא מחיצות ופרטיות מינימלית, שכן בהמות לא זקוקות ליותר מכך.
בין כל צללי האדם עמד ר' פנחס וגם שם, בגיא צלמות, הוא זכר את משנת חייו: "מידארף האלטען קאפ" – צריך 'להחזיק ראש' בכל מצב ולחשוב מה הבורא יתברך רוצה ממני כעת. משכך, החליט ר' פנחס במסירות נפש בלתי ניתנת לתיאור כי רצון השי"ת ממנו הוא להישאר על עמדו ללא תזוזה: הן אם ידחוק את שלד האדם שלידו הוא יכול בקלות לגרום לו לסיים את חייו, חלילה. בהמשך הדרך, כשהתפנה מעט מקום בעקבות אלו שקרסו ונפחו את נשמתם, הבין כי אם ידרוך או חלילה ישב על הגופות יהא זה זלזול בכבוד המת. גם בשירותים המאולתרים והמבזים הללו הוא לא השתמש, כדי לא לתת לחיה הנאצית את ההרגשה כי הצליחה להפוך את בני העם הנבחר לחיות השדה, כבהמות נדמו ח"ו, ר' פנחס לא היה מוכן להידמות לבהמה ויהי מה.
אפילו כשיהודי נקלע ח"ו לתנאים סביבתיים של 'בהמה', זה נראה אחרת לגמרי. אפילו בהמותיו של היהודי שונות מבהמות הגוי, שהרי בהמותיהן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם. על פי יסוד זה מסביר רבינו ה'זרע שמשון' את הסימן שאליעזר עשה לגבי השידוך של רבקה באמצעות בהמותיו – הגמלים, וזו לשונו: "יש לתת טעם טוב למה אליעזר עשה הסימן בנערה והגמלים. דאיתא במדרש ופירשו בעל מתנות כהונה, דהגמלים של אברהם אף ללא זמם לא רעו בשדות זרים כחמורו של ר' פנחס בן יאיר, ואמר העבד בעצמו: הואיל ובהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן א"כ באלו הגמלים ודאי לא תבוא תקלה, ואם לא תהיה האשה ראויה ליצחק לא ישתו הגמלים ממנו, ולכן אמר הכתוב: 'ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב', שבוודאי היה בטוח שתהיה אשה הוגנת ליצחק".
ר' פנחס 'החזיק את הראש' בכל מצב, ניסה לחשוב מה רוצה ממנו הבורא ית' כעת. כך כשפרצה המלחמה והגיעו ימי רעב לעולם, וכפי שהעידו ידידיו שם באמרם: "אין לכם מושג איזה רעב מדובר! רעב מתמשך של ימים ושבועות", הוא סיפר כי אביו ר' מנחם מנדל ז"ל נהג להעיר גם בגטו אותו ואת אחיו לפנות בוקר ללמוד תורה אך אמו ביקשה מאבא אנא אל תעיר אותם כך יהיה להם פחות שעות לסבול מתחושת הרעב הבלתי נסבל. שם בגטו היה מתנגן לו קול לימוד התורה הערב של ר' פינטשע במתיקות שאין לשער. כל ימיו הוא ציין בערגה את סוגיית "קתא דמגלא" במסכת ב"מ. את מתיקותה של הסוגיא ר' פנחס זכר מזמני העמל בתורה מתוך הדחק והרעב שם בגטו.
בעת גירוש היהודים מהגטו למחנות השמדה ר"ל – החליט ר' פינחס 'להחזיק ראש' ולהרימו גם מעל הלהבות, וקיבל ע"ע לא לנסות לשפר את מצבו ויהי מה: איך שהקב"ה נוהג איתי זה טוב! בכל מצב עמדו לנגד עיניו דברי חובות הלבבות בשער הבחינה: "וכאשר יתברר לך זה, תפקוד עצמך בכל תנועה שתנוע, ותזכור הקשר אשר קשרך הבורא בו, והתבושש ממנו תמיד, ותירא אותו, ותימסר לדינו, ותרצה בגזרותיו, תגיע אל רצונו ותהיה אחריתך לטוב. כמו שאמר הכתוב: "והבוטח בה' חסד יסובבנו".
החלטה זו לימים התבררה כמצילת חיים: מידי פעם במחנות ההשמדה קראו למסדר התעללות בתושבי המחנה, "בידור" קראו לזה הנאצים ימ"ש. הם קראו באופן אקראי למשתתפים מתוך הקהל והתעללו בהם עד מות בפני כולם. כל בני המחנה התבקשו לעמוד במסדר זה לצד זה בכמה שורות. מהשורה הראשונה, זו שקרובה לנאצים, ברחו כולם כמפני אש. כך גם ר' פינחס אשר תפס מקום בשורה השניה.
לפתע, שני החברים שהיו לצדו דחפו אותו החוצה לשורה הראשונה, ויהודי אחר שעמד לפני כן בשורה הראשונה ממנה כולם כה פחדו, נדחף תחתיו בעזרתם לשורה השניה. ר' פנחס החזיק ראש, זכר את החלטתו ולא ניסה לעשות דבר.
והנה הנאצי החליט הפעם לספור את האנשים כשכל עשירי, קודש לעלות על מזבח התתעללות, הנאצי החל לספור ור' פנחס בשורה הראשונה היה מספר שבע – וחייו ניצלו. היהודי בשורה השניה שהחליף את מקום עמדו של ר' פחס בדיוק היה במקום בו הושלמה עשיריה נוספת. אותו אדם נקרא להתעללות ממנה לא שב בחיים, הי"ד.
ר' פנחס 'החזיק ראש' גם מיד עם סיום המלחמה, כשהאמריקאים זרקו אוכל, ר' פנחס ניסה להניע את חברו מלאכול, כדי שלא ימות מהאוכל שהגיע בבת אחת, בהתחננו שייתן לו מעט אוכל – ובכך ניסה להציל את חיי חברו. מיד עם השחרור כשר' פנחס היה מוטל בחוסר אונים ובאפיסת כוחות פיזית ונפשית, אסף כוחות וצרף מנין יהודים ליד הקרמטוריום, התנורים העשנים, ואמר בפניהם קדיש על אלפי הנשמות שנספו שם ועלו על המוקד על קדושת השם.
ר' פנחס היה דוגמה חיה לבני משפחתו ותושבי עירו, להם קרא בכל מצב: "מידארף האלטען קאפ" – צריך להחזיק תמיד ראש! גם בעת שמחה עורר את נכדיו 'לא לאבד את הראש', לשים לב ולדאוג לעניים ולאורחים.
כך מספר רבי משה קנר שליט"א מטורנטו, שר' פנחס לימד אותם בכל מעמד ובכל עת 'להחזיק ראש' ולראות מה כעת רוצה הקב"ה: "עוד חקוקה בזיכרוני הוראה של ר' פנחס, אמירה חדה ונוקבת: היה זה כשהכנסתי את בני בבריתו של אאע"ה רגע לפני הברית, ניגש אלי ר' פנחס ולחש באזני: "משה, אל תשכח למה אתה עומד כאן"… ר' פנחס במבטו החודר ראה אב צעיר נבוך בהלכות "כיבודים": מה לתת למי… וניגש אלי ורמז לי בנוסח קאצק: "אל תעסוק בשטויות כעת, זכור את תפקידך כאן… היודע אתה שהנך עומד להכניס בן בבריתו של אאע"ה ומה משמעות רגע זה?! השאר הבל…"
כי יהודי צריך תמיד 'להחזיק ראש'.
(גיליון התחזקות באמונה וביטחון במשנת ה'זרע שמשון')