המושג "תורת חיים", מפסיק להיות מושג ערכי גרידא, זה מגדיר מציאות. התורה עוסקת בחיים עצמם. זה כל עניינה. איך חייך הממשיים יהיו למעשה. איך תדבר אל רעייתך. איך תתייחס אל ילדיך למעשה, בפועל. אל אביך ואמך, לשכניך, לבני עמך ושאינם בני עמך, איך תסחר, ומהי התחייבותך לשוכר אותך לעבודה. מהי חובתו כלפיך. הכל למעשה. מהבי חובתך לגבי מוצא שפתיך: כשאתה מוסר עובדות, כשאתה מדבר על זולתך, או אליו.
אתה פתאום קולט שהבורא רוצה את ההשתנות המעשית שלך בעולם הזה. את הבדיקה שלך את עצמך, את נטיותיך, הרגליך, אופייך, את קיום המעשה ההכרחי, מכיוון שיש לזה חלות מעשית. זה פועל עכשיו.
כשאתה רואה ילד בן שבע עשרה לומד דף גמרא עם סבו, יהודי בן שבעים עטור זקן שיבה. והילד קם כשעיניו בוערות, ואצבעו מושטת מול פני סבו, והוא מפוצץ לרסיסים את הסברא של סבו. וסבו קם מולו ולוחם חזרה, כשעיניו בוערות לא פחות, וקולו רועם. ולא אכפת לו בכלל שמולו עומד נער צעיר. הוא עוסק עכשיו אך ורק בשכל שעומד מולו, עם קושיה שקשה לו לפצחה… כשאתה רואה את שדה הקרב הזה, את מלחמתה של תורה, המצווה על כבוד אביך ואמך ורבך, שמוראם יהיה עליך כמורא שמים. תורה המתירה, יחד עם זה, להילחם על האמת, ללא שום התחשבות אם נושא הסברא הנגדית הוא אביך, או מורך, או ר' יהודה הנשיא… מה אני אומר "מתירה" – מחייבת אותך להילחם על אמיתך, כי אתה הוא המקיים אותה. ואם הצדק איתך אין לך רשות לא להיאבק עליו.
זאת בדיוק תכלית הלימוד. לחשוף את האמת. נגד זה אין בכלל שאלה שבגללה אני אימנע מן האמת. ואמנם, כתר המלוכה, ניתן לדוד ולזרעו. כתר הכהונה, ניתן לאהרון ולזרעו. אבל כתר תורה, מונח מופקר לכל. וכל מי שרוצה יבוא וייטול את הכתר. ואם תגיד שכתרי מלכות וכהונה גדולים מכתב התורה, מוכיחה התורה את ההיפך. בהיות התורה התוכנית לבניין העולם והמפה להנהגה בו, לכן רק מכוחה המלכים מולכים והכהנים מכהנים.
הלכה – ממזר תלמיד חכם, וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם. והשגת כתר התורה היא שווה לכל נפש. לא רק מבחינת הגישה, אלא גם מבחינת ההישג. הוא לא תלוי בכישרון, אלא אך ורק ביגיעה שאתה משקיע, וביושר ליבך. זה הכל.
בעשרות מקומות התורה מוכיחה, גם מבחינת הדין וגם לפי דוגמאות לנעשה, שאך ורק היגיעה והעמל בלימוד – על מנת לעשות – הם המבטיחים את מעלת התורה. בעל הכישרון האדיר, שלומד בדרך הישגית, מובטח לו שייכשל. בעל המחשבה האיטית, שלומד כדי להגיע אל האמת, כדי לקיימה, מובטח לו שיגיע אל מעלת התורה הגבוהה ביותר.
דבר זה מוכח בתורה מניה וביה, ובהיסטוריה היהודית על מנהיגיה האדירים שוב ושוב, שביניהם עניים מרודים, בעלי מלאכה שפלים שבשפלים, סנדלרים, פחמים, בעלי חנויות מכולת… ואמנם כל כוחה של מנהיגות עם ישראל בכל הדורות, בכל המקומות, בכל התנאים, צמח אך ורק מן התורה.
אין לך דמוקרטיה גדולה מזו. העני והחסר כל, ללא שום ייחוס משפחתי, יהיה מנהיג עם ישראל בכח תורתו (אפילו בני עם אחר, כמו שמעיה ואבטליון שהיו גרים, עוררו את קנאת הכהן הגדול במעלת תורתם), וזה דבר שאי אפשר להסתיר או למנוע. בית המדרש פתוח לכל. הקושיה שלך נשמעת על ידי הכל. וכן התירוץ. ואם קושייתך עומדת והתירוץ נכשל, תרץ אתה, ואם תירצת – הלכה כמותך. ואם הלכה כמותך – אתה המנהיג עם ישראל בפועל (בני בתירה מסרו מרצונם את כיסא הנשיאות להלל משנוכחו במעלת תורתו). זה לא נותן לך כסף ולא זהב, ואינך יכול להוריש את ההנהגה לבניך. ואם אתה ר' עקיבא אז לא אכפת שעד עכשיו היית עם הארץ, ואם אתה ר' מאיר גם לא אכפת שנירון קיסר רומי הוא מאבותיך.
מעמדך נקבע כאמור אך ורק לפי עמלך בתורה, ויושרך – בקיומה, וזה הכל. העיקר הוא ייחוס עצמי, זאת אומרת, מה שאתה עושה עם עצמך – הוא הקובע.
"עם הארץ" זה לא עובדה ביולוגית, של גנים תורשתיים, זה החלטה של בחירה. יש איסור להיות עם הארץ. ואין טענה "אני כזה" או "אלה כשרונותי". כי העמל שווה לכל.
(מתוך הספר 'לא נתנו צ'אנס')