"נֹשא עָוֹן וָפָשַׁע" (במדבר י"ד י"ח)
כבר סיפרנו על הרב שהתעכב בבית הכנסת, התעמק בלימודו, ולפתע שמע שמאן דהוא מסיט את הפרוכת ופותח את הארון הקודש. מתחנן ומעתיר: "רבונו של עולם, תן לי רוח הקודש!"
הרב נשא ראשו בתמהון, הבקשה המוזרה, והקול נשמע לו מוכר. הלה סגר את הדלתות והשיב את הפרוכת למקומה. פסע לאחוריו בהדרת קודש וחרדת כבוד, והרב ראה שאכן הוא זה: הגנב של העיירה. קרא לו, והגנב נחרד. לא ידע שהרב כאן, חשב שהוא לבדו בהיכל.
ניגש, והרב שאל: "אמור נא, רוח הקודש למה לך?"
כל תסכולו התפרץ: "לרב טוב. שקוע הוא בעולם שכולו אור, ואינו יודע בצערם של גנבים במה הם מתפרנסים. האם ניסה הרב אי פעם לגשש דרכו בבית חשוך ולנחש היכן חפצי הערך חבויים?! אילו היתה לו רוח הקודש, כמה היתה מקילה עליו את החיים!"
וזה כל כך לא מצחיק!
על דוד המלך עליו השלום נאמר: "וה' עמו" (שמואל א טז, יח), ודרשוהו: שהלכה כמותו בכל מקום (סנהדרין צג ע"ב). ובישמעאל, להבדיל, נאמר: " ויהי אלוקים את הנער, ויהי רובה קשת" (בראשית כא, כ) –
שניהם קיבלו סייעתא דשמיא, למה ניצלה כל אחד.
ואנו, עבור מה מנצלים אנו את הסיעתא דשמיא שלנו?!…