החברותא שלי הגיע נסער לכולל. "תשמע מה קרה לי אתמול…" סיפור אמיתי מכלי-ראשון:
הוא ואחיו נסעו לירושלים באוטובוס, כולל פקקים ועיכובים שונים לפני ואחרי, תכל'ס, הגיעו ליעד רעבים ומותשים. החליטו שדבר ראשון קונים משהו להשביע את הגוף והנפש. אלא שהשעה מאוחרת ומה שפתוח זה רק באגטיה, חנות לממכר סנדויצ'ים תפוחים ומשביעים. הבעיה 'הקטנה' היא רמת הכשרות באותה חנות…
נו, 'נסיון'.
צרור של היתרים… ונכנסים. זהו. מעכשיו אין נסיון, יש רק רוק-בפה…
עומדים שניהם בתור ב'באגטיה', ופתאום יחד איתם מגיע למקום צ'אלמר מלובן זקן, עטוף בכל ה'שמונה בגדים', ומבלי לשאול הרבה, כמו מרצדס שעוקפת בשקט בכביש, הוא לפניהם בתור. למה? ככה!
"דוד", רועם הקול הירושלמי, "מה נשמע – יש באגט?"
– "יש, יש! מה להכניס בפנים?"
"הכל!"
– "גבינה?"
"לא צריך, אבל סלטים – הכל!"
דוד מתחיל להעמיס. "את זה?" – כן! "וגם את זה?" – כן. "ואת ז?" – כן אמרתי, כן.
ואנחנו מאחורה רעבים מותשים ועכשיו גם המומים.
"זהו נגמר המקום בבאגט, אי אפשר עוד".
– "ובשביל מה יש קרטון?"
"אבל זה מחיר כפול!"
– "אז יהיה כפול!"
ודוד מעמיס ומעמיס וסוגר את ה'ציוד'.
"רגע, רוטב לא הכנסת!"
– איזה אתה רוצה?"
"מה יש?"
– רוטב… ורוטב… ורוטב… ורוטב… ארבעה סוגים!"
"אז תכניס את רוטב… הראשון, ואחרי זה את שלושת האחרים!"
כמעט נגמר, נשמנו לרווחה. ואז ה'שמונה-בגדים' נזכר:
"תגיד, לפני שבוע לא היה כאן גם חציל בטעם כבד?"
– "היה!"
"ני?!" (כלומר: נו)
– "אין הרבה – השארתי במקרר".
"תביא! תביא דוד! הכל כלול ב'כפול'!"
זהו. גם החציל בטעם כבד תפס את מקומו המכובד. חמישים השקלים עברו מיד ליד, וכך ה'שמונה בגדים' הולך עם האבוס לכיוון השולחן בפינה.
אחי לוחץ לי על הרגל: "כנראה נטילת-ידיים הוא עשה לפני שבוע"… (ללא חשש 'הפסק' כי מאז הוא ברצף…)
ההוא מתיישב, לוקח את כל השקית ממלמל כמה מילים מתוך 'צעטאלע (דף קטן) וכל השקית נשלחת אחר כבוד לפח-האשפה בפינה.
"ויברח"…
למעשה:
יצאתי אחריו במהירות.
קראתי: ה'צעטאלע'! ה'צעטאלע'! תראה לי אותה רגע…
אני מציץ ורואה: "סדר הפרשת תרומות ומעשרות" – – –
"סליחה שחשדתי בכשרים אני מתחנן על נפשי, והוא: "זה כדי להציל אנשים כמוך שנכנסים למקומות כאלו"…
"ויברח".
(הרה"ג מ.י. בני-ברק מוסף שבת קודש תרומה תשפג מדורו של ישראל למברגר)