הרב גואל אלקריף מביא מעשה מאלף שסיפר רבי צבי נקר שליט"א:
שתי בנות שלמדו עבודה סוציאלית, הגיעו להתמחות בבית אבות בבני ברק. אחת מדיירות בית האבות היתה קשישה בת שמונים ושלוש, שלא נישאה מעולם. הקשישה הזו ניחנה בפיקחות רבה, והיתה לה הרבה שמחת חיים. היא היתה עצמאית ופעילה, והגיעה לבית האבות רק מאחר שסבלה מבדידות, והיתה זקוקה לחברה.
יום אחד הבחינה הקשישה, ששתי הבנות משתדלות לסיים את המטלות שלהן בזריזות יתרה.
היא ביקשה לדעת: לאן אתן ממהרות?'.
'אנחנו בנות עשרים ושש', הן השיבו, 'ועדיין לא מצאנו שידוך. אנחנו רוצות לנסוע לעמוקה להתפלל'.
'יפריע לכן אם אני אצטרף אליכן?'.
'בכלל לא יפריע. בואי תצטרפי, בשמחה'.
היא רוצה טיול? שתצא לטיול. מבחינתה אין הבדל בין עמוקה לחצור הגלילית.
בזמן הנסיעה שאלו אותה הבנות: 'את רוצה להתחתן?'
להפתעתן, היא ענתה: 'ודאי שאני רוצה להתחתן!'
'מה? אבל את כבר בת שמונים ושלוש, ואת בבית אבות!'
'נו, אז מה? אני רוצה'.
הבנות צחקו. אישה בת שמונים ושלש – יש סיכוי בכלל שתתחתן? במקום לחשוב על יום המיתה שמתקרב אליה, היא חושבת על חתונה…
הגיעו שלשתן לעמוקה, והתפללו. הבנות שמו לב, שהקשישה מתפללת מאד ברצינות.
זמן קצר לאחר אותה נסיעה, הודיעו לבנות שהן צריכות לעבור בבית אבות אחר.
'ככה אתן עוזבות אותי?', נזפה בהן הקשישה בחיוך. 'אני אתגעגע אליכן'.
הן הבטיחו לשמור על קשר ולבוא לבקר, אבל שכחו.
אחרי חצי שנה נזכרו בה ובהבטחה, והחליטו לבוא לביקור. נכנסו לחדר שלה, ומצאו בו קשישה אחרת.
שאלו את הדיירת החדשה, איפה הקשישה שלהן, והיא הפטירה ביובש: 'הלכה'.
בבית אבות, הפירוש המילולי המצוי של המילה 'הלכה', הוא 'הלכה לבית עולמה'.
השתים היו מזועזעות. הן חיפשו את המנהלת, והתלוננו: 'היא נפטרה ולא הודיעו לנו? אתם יודעים שנקשרנו אליה ואהבנו אותה, ואפילו לא התקשרו להודיע לנו?'
'נפטרה?' המנהלת חייכה. 'מה פתאום נפטרה? היא התחתנה'.
'מה? התחתנה?'.
'כן, ממש כך. בערך לפני חצי שנה הגיע לבית האבות אדם בן שמונים. הוא היה בריא ומלא מרץ, אבל לא רצה לישון לבד בבית. מאחר שהוא לא רצה להטריח את הנכדים שלו שיבואו לישון אצלו, הוא עבר לבית האבות. אחת העובדות שלנו החליטה, שהקשישה שלנו והקשיש הזה הם שידוך ממש מתאים. היא הציעה לשניהם, ותוך זמן קצר הם החליטו להתחתן, ובמקביל החליטו לעזוב את בית האבות, ולעבור לגור בבית שלו. הוא אדם אמיד, והבית שלו מרווח ומטופח'.
שתי הבנות נותרו פעורות פה. כששוחחו זו עם זו, התברר ששתיהן הגיעו לאותה מסקנה: הן די סמכו על הנתונים הטובים שלהן. אחרי הכל, הן לא בנות שמונים ושלש, יש להן משכורת טובה, ועוד אי אלו מעלות. כן, הן ידעו שהן צריכות קצת עזרה של הקב"ה, ולכן נסעו לעמוקה להתפלל על שידוך… הן סמכו על עצמן – ולא נושעו.
האישה בת השמונים ושלש, לא בטחה בכישורים שלה או בחכמה שלה. היא ידעה שרק הקב"ה יכול להושיע אותה. היא התפללה מעומק הלב, ויומיים אחרי אותה תפילה מצאה את השידוך שלה.
הוא ביקש מה' – ואתם בקשתם לפגוש את השליח
תפילה אמיתית היא לקרוא אל ה' לבדו, מבלי לצפות לעזרה מאף אחד אחר. בענין זה סיפר הרב שלום מאיר ולך שליט"א סיפור נאה, מעשה שהיה:
אברך כולל התגורר בדירת חדר בבני ברק. נולד ילד, ועוד אחד. ועוד אחד ועוד אחד. קנו מיטות נשלפות, ומיטות קומתיים, ושטחו מזרנים. כשנולד הילד השמיני פסעו בלילה על מרבד של מזרונים.
מי דיבר על מקום להכנת שיעורים? מי חשב על פינה פרטית או מגירה נפרדת בארון היחיד?
כשעמד להיוולד הילד התשיעי, פנתה האישה אל בעלה: 'היכן נמקם את מיטתו, האם נתקע קרס בתקרה, ונשלשל ממנו עריסה תלויה?'
צודקת, השאלה שאלה.
אמר לה: 'אפנה לאבא, אול יאות להחליף לנו דירה'.
צחקה: 'אילו היה כסף לאביך, לא היינו מתגוררים כך עד עתה!'
אבל הוא התכוון לאבא אחר… נטל חופשת יום מן הכולל ונסע לירושלים. הלך לכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, ונטל ספר תהילים. החל לשפוך נפשו במזמורי הנצח, ומעיין הדמעות נפתח. הדוחק, הצפיפות, התנאים הבלתי נסבלים, הכל צף ועלה וגדש וגלש, בדמעות שליש. וכך, מזמור אחר מזמור, שעה אחר שעה. לפתע הופרע. מישהו טפח על שכמו. אדם זר שאלו: 'מה לך בוכה כל כך?'
ענה: 'מאומה, זה ביני לבין קוני'.
המשיך לומר תהלים בדמעות, והלה התערב בשנית: 'אמור לי מה מציק לך! דאגה בלב איש, ישיחנה'.
שח לו.
אמר לו האיש. 'בוא איתי'. לקחו למכוניתו, נסע עמו למשרד תיווך ידוע, ושאל: 'יש לכם דירה מוכנה בת חמישה חדרים?' נמצאה דירה מרווחת צמודת חצר. כתב המחאה על סך מאתיים ושישים אלף דולרים, קיבל את המפתחות, והושיטן לאברך.
אמר הלה: 'תודה לך, אדוני. אבל איני מכירך, לא אליך פניתי ולא ממך ביקשתי'.
ענהו: 'אתה אל הבורא פנית. אבל הוא שעורר את ליבי, ואני חש שאני שלוחו לעזור לך!'
שב האברך לבני ברק. סיפר לאשתו כי אבא החליף להם דירה, והביא לכולל מזונות לסעודת הודיה.
שמעו האברכים, השתאו והתלהבו. פנו לראש הכולל ובקשו חופשה ליום אחד. שכרו רכב ונסעו לכותל המערבי. נטלו ספרי תהילים, והתחילו לומר בהתלהבות ורגש. ככלות הכל, לכולם בקשות: 'פרנסה ברווחה, החלפת דירה, בריאות, חינוך, מה לא? וכך מזמור אחר מזמור, שעה אחר שעה.
ולפתע הופרעו, כצפוי. מישהו טפח על שכמם. בתקווה סובבו ראשם, והתבקשו לתרום לצדקה…
באכזבה עשו את הדרך חזרה. התנחמו בעצם התפילה בשריד בית מקדשנו, בעצם אמירת עשרות מזמורי תהילים בכוונה וברגש. למחרת התייצבו ללימודים, סיפרו לראש הכולל על מפח הנפש, ושאלו: מדוע חברם זכה, והם לא?
נענה ואמר להם: 'התשובה פשוטה. הוא נסע לכותל המערבי כדי להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, להעתיר אליו ולבקש ממנו. שלח לו הבורא יתברך את היהודי העשיר להתעניין, והושיעו על אתר. אבל אתם נסעתם כדי לפגוש באותו יהודי, ומדוע יעזור לכם?!'…
תלות מביאה ישועה
התפילה אל ה' צריכה להיאמר מתוך תלות מוחלטת בו יתברך, בידיעה שלא קיים שום דבר נוסף שאפשר להישען עליו.
בענין זה אומר רבי אלימלך בידרמן שליט"א רעיון נפלא:
בחור מבוגר מאוד נכנס אל הרבי שלו, והתעקש שעד שלא יאמר לו הרבי את התאריך שבו יהיה חתן, לא יעזוב את החדר…
אמר לו הרבי: אין לנו מושג באבות הקדושים, אך רואים בתורה דבר פלא. אנו מוצאים שניים שהלכו לצרכי שידוך, האחד הוא אליעזר עבד אברהם, והשני יעקב אבינו.
אליעזר יוצא והענין מסתדר לו בקלות ובאורח פלא – הוא עושה סימנים: "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה", ומה שהוא אומר נהיה. יש לו קפיצת הדרך. הכל מתקתק צ'יק צ'ק. בתואל רוצה לעכב – בא מלאך והמיתו. מה' יצא הדבר, גיגאנגען.
אין לנו מושג ביעקב בחיר האבות, אכל כשהוא חיפש שידוך – הכל הלך על צד שמאל. ההיפך מרצונו. הוא יצא עם הרבה כסף, והנה בא אליפז, רץ אחריו ולקח הכל. סוף סוף הוא מגיע ללבן, עובד קשה במשך שבע שנים, ואחר כך הוא עוד מרמה אותו.
איך אפשר להסביר את הקשיים הללו? יעקב אבינו! בחיר האבות! מה הולך כאן? איך עבד אברהם זוכה לקפיצת הדרך והכל הולך לו, וכאן הכל צולע?
אז ברור שאין לנו מושג מהו יעקב אבינו – המשיך הרבי – אך התורה הקדושה רוצה ללמד אותנו כאן מסר חשוב. כשאליעזר עבד אברהם יוצא לדרך, הוא מרים עיניים להקב"ה וצועק: אייבישטער! אברהם אבינו אומר לי, אל תלך לשם לבנות הכנעני, ולשם אל תלך. אני לא יודע כלום. אנא ה', אתה יודע, תרחם עלי, תעזור לי, אני תלוי רק בך, אני לא יודע מה לעשות ולאן ללכת. וכשהוא מתפלל כך – מיד יש תפילת הדרך, ומיד סימנים, וכל מי שרוצה לעכב מסלקים אותו.
יעקב אבינו, לעומת זאת, יצא עם תוכנית מסודרת. הכל ידעו: הגדולה לגדול והקטנה לקטן. הוא יודע בדיוק לאן ללכת, הוא יודע שרחל מיועדת לו בגזרת שמים. הוא לא הלך לחפש שידוך – הוא יצא עם תוכנית, וכשיוצאים עם תוכנית מסודרת, כך נראה המצב.
יהודי צריך להרגיש את עצמו תלוי בהקב"ה, רק אתה והאייבישטער… ואז יש קפיצת הדרך מכל הכיוונים.
(אוחילה לא-ל)