"שלח לך אנשים" (י"ג ב')
"וכשם שאיברי האדם מתחלקים לפעולותיהם, עין רואה ואוזן שומעת וידיים עסקניות, כן העם כולו הוא כגוף אחד ואישים נפרדים בו, וכל איש צריך למלא תעודתו" (קובץ אגרות ג, סב).
למרות שעיקר מעייניו של מרן החזו"א, היו נתונים לטיפוח תלמידי חכמים השקועים אך ורק בתורה, אשר כל העולם לא נברא אלא בשבילם, יחד עם זאת היה מרן מודע לכך, שאנחנו נמצאים במצב מלחמה עם ההנהגה החילונית, ואם ברצוננו להקים ולבנות את עולם התורה, אין מנוס מגיוס חיילים נאמנים שיעמדו בחזית, ויתרמו את כשרונם למלחמת קודש זו. מרן דאג לכך, שיהיו עסקני ציבור העוסקים בצרכי הכלל והפרט, הנשמעים לדעת תורה. והוא עצמו הדריך את כולם, וליווה את פעולותיהם לכל אורך הדרך.
זוכר אני כמה זמן וכמה עבודה השקיע מרן, כדי שאסכים לקבל את התפקיד, ולאחר מכן בליווי עבודתי והדרכתי. בראשית דרכי היה מרן עובר על כל נאום שהכנתי, העיר הערות, שינה מה שצריך לשנות, לימדני מה צריך לומר ומה לא.
מרן דאג אף להימצאותם של אנשי חסד. הוא מינה את האנשים המתאימים לתפקידים שונים בתחומים הללו, כאשר הבין שהנשמה שלהם מתאימה לכך. הוא השתדל שגבאי בתי הכנסת יהיו אנשים יראים ושלמים, שכן גבאי שהשקפותיו פסולות עלול להזיק מבחינה רוחנית למתפללים.
"הלא אמרת קדיש!"
בראשית שנת תשי"ג נסעתי לאנגליה, כדי לשהות בימי ראש השנה ויום הכיפורים בעיר בורנמות' – עיר נופש ידועה, שבתקופה זו התרכזו בה עשירים רבים. מטרת הנסיעה היתה גיוס כספים עבור כפר הנוער 'חזון יחזקאל'.
בהתקדש החג, לפני תפילת ערבית, דרשתי בפני הקהל בבית המלון שם, וההצלחה האירה לי פנים. כך עשיתי בבתי מלון נוספים שהיו במקום. אולם, כאשר הגיעה שעת התפילה, וראיתי את טיב המחיצה המפרידה בין גברים לנשים, שספק אם היה ניתן לכנותה שם 'מחיצה', ואולי היתה כשרה בדיעבד, העדפתי להתפלל לבדי בחדרי.
יום הזיכרון ('יאהרצייט') של אבי זצ"ל חל בראש השנה, וכמובן התכוונתי לומר קדיש כבכל שנה, אולם מאחר שבאותו ערב לא התפללתי בציבור, שכחתי לומר את הקדיש, ונשכח ממני עניין היאהרצייט של אבי בכלל. עובדה זו גרמה לכך, שגם למחרת, כאשר התפללתי בציבור במקום כשר, נשכח ממני שעלי לומר קדיש. כך עבר עלי ראש השנה, בלי שאגיד קדיש אחרי אבי.
כאשר נזכרתי בכך, היה מאוחר מידי. לא ניתן לתאר במילים את גודל הצער ואת שברון הלב שאחזני. נפשי היתה עגומה עלי עד כדי כך, שגמלה החלטה בלבי, שמאחר שעבודתי הציבורית הביאה אותי למצב שאשכח לומר קדיש על אבי, עלי להסיק את המסקנה ולפרוש ממנה לאלתר. היתה זו החלטה ברורה וסופית.
חזרתי לארץ ישראל, ומיד פניתי למרן, על מנת להודיע לו על החלטתי הנחושה והסופית, לחזור ללימודי כמאז ומקדם, מאחר שנכשלתי בדבר חמור כל כך, והזנחתי את יום הזיכרון של אבי בעקבות התמסרותי לעבודת הציבור.
להפתעתי, אמר לי מרן: "איני מבין מה אתה שח! הלא אמרת קדיש!"
חשבתי לרגע שמרן לא הבין אותי, וחזרתי ואמרתי לו: "לא כן, לא אמרתי קדיש!"
חזר והשיב לי מרן: "טועה אתה, אכן אמרת קדיש!!!"
"וכי מה עניינו של קדיש ביום היאהרצייט? – הוסיף מרן – כאשר הבן מקדש את שמו של הקב"ה ברבים, עושה הוא נחת רוח לנשמת הוריו. וכי יכולה להיות נחת רוח גדולה מזו, שויתרת על נוחיותך הפרטית, נסעת למרחקים, התפללת בראש השנה ביחידות ללא מנין – הכל כדי לשאת בעול הציבור?! אין לך קדיש גדול מזה!!!".
אין צורך לומר, שמילים אלה שיצאו מפי מרן, השפיעו עלי וחזרתי בי מכוונתי לפרוש מעבודת הציבור, ואכן בזכות מרן זכיתי להמשיך ולשמש בעבודה זו במשך שלושים ושלוש שנים נוספות.
עובדה מעין זו שמעתי מפי הגר"ח קמיל, ראש ישיבת אופקים: מרן ביקש מאברך אחד שילך לטפל באשה חולנית, אך הלה השיב כי תחילה עליו להתפלל מנחה, כיון שיש לו באותו יום יאהרצייט. אמר לו רבינו: "גם חסד הוא עילוי לנשמה!".
"היא מסכימה בלב שלם?"
לפני נסיעתי הראשונה לחו"ל בשליחות צא"י, בחודש מרחשון תש"ט, נכנסתי למרן, ושאלתי אם אכן עלי לנסוע. מרן שאל אותי, מה הם המניעים השוללים את נסיעתי? הסברתי לו, שהימים ימי מלחמה (מלחמת השחרור) וקיימת סכנה שאתנתק ממשפחתי. מניע נוסף היה מצב בריאותי הרופף.
מרן ענה לי כך: "צרכי הכלל עולים על סכנת הפרט, ובאשר לבריאותך – אתפלל לשלומך ותהיה בריא… אך דבר אחד אני רוצה לשאול אותך: האם אתה בטוח שרעייתך מסכימה לנסיעה זו בלב שלם?", והוא חזר והדגיש: "בלב שלם?!"
מרן ידע שרעייתי הסכימה לנסיעתי, שהרי אם היא לא היתה מסכימה – הייתי מציין את אי הסכמתה כסיבה לשלול את נסיעתי. אולם מרן ביקש לדעת אם היא מסכימה בלב שלם, שכן אם אין היא מסכימה בלב שלם – אין כל אפשרות להתיר את הנסיעה, גם כאשר מדובר בעבודה למען הכלל.
לימוד גדול יש כאן. למען הכלל חייב אדם להכניס את עצמו למצב של סכנה, בשאלה של בריאת צריכים לסמוך שהתפילה תעזור, אבל פגיעה במשהו ברגש של הרעיה – עולה על הכל.
"אין לי רשות להטריד"…
למרות שמרן הטיל עלי את עול הציבור, הוא לא רצה להכביד עלי יתר על המידה, כפי שנראה מתוך העובדה דלהלן, שסיפרה לי אחותו של מרן, הרבנית קנייבסקי ע"ה.
מרן יזם וניהל באמצעותי מהלכים שונים, להשגת חנינה לאנשים שהואשמו בשוגג. אחותו הרבנית ראתה, שהדבר גוזל ממנו זמן רב – אמם של האחים נכנסה אליו פעמים רבות, כדי לברר האם ישנה התקדמות במצב, ובכל פעם אמר לה מרן: "אשאל את מי שמטפל בדבר, ותבואי מחר לקבל תשובה". בשום אופן לא הסכים מרן לגלות לה מי האיש המטפל בדבר. הרבנית שאלה אותו: "מדוע אתה צריך לשמש כמתווך? תשלח את האם, למי שמטפל בזה, והוא יעדכן אותה בכל פעם במצב!".
אך מרן השיב לה שאסור לו לעשות זאת. מאחר ואשה זו, כאם לבניה, הרי היא טרדנית ביותר. "אני" – הסביר לה – "צריך לסבול ממנה, אבל אין לי רשות לגרום טרדה וסבל לר' שלמה לורנץ בשל העניין הזה"…
סיפור זה צריך לפקוח עיניים לכל אחד. ה'חזון איש' – גדול הדור, זקן וחלש, אינו רוצה להטריד ולהטריח אדם צעיר לימים בשיא כוחותיו; על אף שאני, ברצון רב, הייתי שמח להסיר ממנו את הטרדה הזאת, נטל על שכמו את כל המעמסה והיה המכניס, המוציא והמביא, ובלבד שלא יגרום לי טרחה והטרדה.
בדומה לזה סיפר לי הגרש"פ שטיינברג, שפעם קרא לו מרן, וביקש למסור לי הצעה מסויימת בענין המאבק נגד חוק השרות הלאומי. כיון שהענין היה מסובך, הציע ר' פייבל שיקרא לי לביתו של מרן, והוא ימסור לי את הענין מכלי ראשון.
אך מרן לא הסכים לכך, ואמר: "איני יכול להטריחו עוד פעם אלי, הוא כבר היה היום פעם אחת אצלי"…
ידוע כמה מרן מסר נפשו – פשוטו כמשמעו, על ענין השרות הלאומי, וברור לי שהמאמץ וההתרגשות שהיו כרוכים במאבק זה קירבו את הסתלקותו, אולם אותי הוא נמנע מלהטריד כאשר חשב ומצא, כי יש כאן הטרדה יתר על המידה.
('מתוך הספר 'במחיצתם)