"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (ל, טו)
לפעמים העושר מרחיק את האושר
בעת נתינת מחצית השקל, הפער בין העשיר שבידיו אוצרות ממון רבים, לבין העני חסר-הכל, מתבטל ונעלם.
העשיר המופלג ביותר והאביון הדלפון ביותר – שניהם נותנים אותו סכום. עתה נהיר ובהיר לעין כל, ששניהם שווים בעיני האלוקים.
בפרקי אבות (ד, א) שנינו: "איזהו עשיר, השמח בחלקו".
רמת האושר אינה עולה, בהכרח, ביחס ישיר לרמת העושר. במקרים רבים, דווקא העושר הוא שמסלק את השמחה ואת השלווה, וגורם כאב ודאגה.
מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל סיפר סיפור יפה בעניין זה:
מלך אחד רצה להכיר מקרוב את אנשי ממלכתו, לראות את אופן התנהלותם, ולהבין את הלך מחשבתם. כדי שיוכל להתקרב אל התושבים, נהג המלך להתחפש באופן שלא הכירוהו, וכך עבר בערים שונות ובבתים שונים. עד מהרה הבחין, שמרבית התושבים אינם מרוצים. לכולם יש תלונות – מוצדקות או לא – ולכולם יש דאגות.
ערב אחד עבר המלך ליד בית מט לנפול, ושמע קולות שירה ונגינה בוקעים מתוך הבית. הציץ המלך מן החלון, וראה שהדירה קטנה וצפופה, ורהיטיה מועטים וישנים. בני הבית ישבו ליד השולחן, כשלפניהם מעט לחם, אך פניהם נהרו משמחה, והם שרו ונגנו, עוד שיר ועוד ניגון.
תמה המלך: לשמחה מה זו עושה, כשהעוני גדול כל כך?
החליט המלך לבוא גם ביום המחרת, ושוב מצא את בני הבית שמחים ומרוצים, שרים ומנגנים.
נכנס המלך לבית, ושאל את אבי המשפחה: "איזה מאורע חשוב ומשמח אירע לכם, שאתם שמחים וצוהלים זה היום השני?".
אמר לו האיש: "לא מאורע חד פעמי התרחש כאן, אלא שמח אני שמחה גדולה ותדירה, ומודה לה' על המשפחה שנתן לי בטובו, על אשתי היקרה ועל ילדי האהובים. עני ורש אני, ועובד קשה לפרנסתי. בסוף כל יום, הנני הולך בשמחה לקנות מזון לבני משפחתי במעט הפרוטות שהשתכרתי, וכולנו סועדים את לבנו – אמנם בפת חרבה, אבל באחדות ובשמחה, מתוך תודה והודיה לבורא שנתן לנו את מזוננו".
שמע המלך, והחליט להעשיר את העני ואת בני משפחתו בעושר גדול. גילה להם אפוא את זהותו, הזמינם לארמון, ומילא את כיסיהם במטבעות זהב.
שבו בני המשפחה אל ביתם הדל, והכניסו את כל מטבעות הזהב לארגז ישן, שישמש להם ככספת.
אמר אבי המשפחה לאשתו: "יש לנו בארגז מאה מטבעות זהב, אבל כדי למלא את הארגז אנחנו זקוקים לעוד מאה מטבעות נוספים. בואי נתחיל לעבוד קשה, את ואני וכל בנינו, ונהיה עשירים גדולים".
יצאו כולם לעבודה טרם שחר, וחזרו בלילה עייפים ותשושים, עצבנים ומתוסכלים. ולמה? האחד טוען שהוא עובד קשה ולא מרוויח מספיק. השני טוען שהוא מרוויח יותר מאחיו, ולא הוגן שיתחלקו בכסף באופן שווה. השלישי מקנא בשני אחיו, וכולם גם יחד מתלוננים שהכסף בורח מהר מדי, ולא מצליחים לחסוך מספיק…
הלכה לה השמחה. אין אכילה בצוותא, אין שירים וניגונים, אין ריקודים, ואין אהבה, אחווה ושלווה.
לאחר זמן מה הגיע שוב המלך. עמד בחוץ, וציפה לשמע שירה שמחה ביותר, ולראות את האור על פניהם, מאחר שכבר עשירים גדולים הם, ויש להם כל טוב.
למרבה מבוכתו, ראה אותם מפורדים ומפוזרים, עוסקים איש איש בענייניו. אין שירה ואין ריקודים, אין זכר לשמחה על הפנים.
נכנס המלך, ושאל את אבי המשפחה לפשר הדבר. אמר לו האיש: "מעת שנתת לי את מטבעות הזהב, שבתה כל שמחה. אין אחדות בינינו ואין שלווה, אין אושר ואין חיים… רק עובדים ומתייגעים למלא את הקופסא עוד ועוד זהב"…
אמר לו המלך: "חביבי, תן לי בחזרה כל מה שנתתי לך, וקבל בחזרה את השמחה, שאבדה לך".
איזהו עשיר? השמח בחלקו.
ישנם סיפורים למכביר, וצריך ללמוד מהם את הלקח. לא לשכוח לרגע שאנחנו לא פועלים מאומה, הכל מן השמים, "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דברי הימים א כט, יד).
סיפר לי יהודי, עשיר מופלג, שבצעירותו הציע לו מישהו עבודה. הוא שמח על ההצעה ועמד לנסוע למקום העבודה, אבל אז התברר לו שאין לו כסף לאוטובוס! איך הוא יגיע לעבודה? הוא ישב ובכה. בסוף אמא שלו מצאה כמה שקלים ונתנה לו.
כסף לאוטובוס לא היה לו, וכיום הוא מגלגל עשרות מיליונים.
מצד שני, אין מה לבכות על כסף. ברוך ה', הולכים על הרגליים, רואים בעיניים. ברוך ה', יש משפחה, יש נחת. תודה לה'! יש כאלה שהיו משלמים על כך הון.
פגשתי בני זוג מבגרים, אחד ממכריהם לחש לי שכל אחד מהם משתכר משכורת חודשית של עשרות אלפי שקלים. שוחחתי עם בני הזוג, הם סיפרו לי שהם בדרך לחו"ל. שאלתי אותם בחיוך: "נו, ומה אתם מביאים לילדים שלכם משם?".
הם לא חיכו, והשיבו: "אין לנו ילדים". קשה לתאר את העצב הנורא שהיה על פניהם…
צריך להיות מאושרים במה שיש, לא להסתכל על מה שאין. לחיות באמונה, בביטחון. להודות לה' על כל מה שהוא נותן לנו, ולזכור שהכל נועד לתכלית אחת – לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם.
(מתוך הספר 'משכני')