"ואגדלה שמך" (יב א)
בחודש אלול תש"ז, בהיותו בן שלושים וארבע שנים, העביר רבינו את מקום מגוריו לבני ברק. בית קטן בן שתי קומות נשכר למענו בתוככי השכונה. הקומה הראשונה יועדה לדירת מגוריו, ואילו הקומה השנייה הוקצתה עבור הישיבה החדשה שנפתחה עם בוא רבינו למקום מושבו החדש. מבית קטן זה בקע וזרח אור תורתו הגדול משך קרוב לשבעים שנה עד להסתלקותו.
בז' חשון תש"ח, ביום ההילולא של מהר"ם שפירא זצ"ל, נערך מעמד פתיחת הישיבה ובמקביל מעמד ההכתרה של רבינו, כשאת המשא המרכזי נשא ידידו הגאון רבי אלימלך אשכנזי זצ"ל אב"ד מלבורן, מפארי גידולי יח"ל, שהגיע מירושלים במיוחד לכבוד רבינו.
רבינו החל את דרכו ברבנות והוא צעיר לימים ממש. את קהילתו החדשה שבכל הארץ יצא קווה, הקים בעמל וביזע ובנאה לתפארה, מהמסד ועד טפחות. אך למרות חידושה, היתה זו קהילה שנסמכה על יסודות איתנים, אשר שורשיה היו נטועים עמוק באדמת בוסתנם של מצוקי ארץ וגדולי הדורות שמקדם, בראשם מרנא ורבנא החתם סופר זי"ע ותלמידיו הדגולים, כאשר רבינו שדבק בדרכו ובמורשתו בכל נימי נפשו הנחילם לתלמידיו אחריו. זכות ראשונים זו עמדה לו ולקהילתו, ורבנו זכה לנהל את קהילתו בגאון ויד רמה.
מאותה שעה שהתמנה רבינו לשרת בקודש ראה הוא את עצמו כל ימיו כרבה של זכרון מאיר, כשעיניו ולבו נתונים על בני השכונה לענות לשאלותיהם בהלכה ובהנהגה נכונה, ועד מהרה התחבב הוא על בני הקהילה ובני הקהילה לעומתו השיבו לו גם המה באהבה כפלים וחפצו בכל עת בקרבתו והדרכתו, והוא גם הוא ביודעו את מעמדו ויכולת השפעתו היה נותן ליבו להחזיק באדרת הרבנות בעוז ותעצומות קודש.
פעם באותם ימים ביקש רבינו לשמוע מאת מקורבו הרה"ח רבי ברוך בענדיט שטיין ז"ל, כיצד מרוצה הקהל מאופן תפקודו כרב. אמר לו רבי ברוך כי אכן הכל מרוצים פה אחד, הן מהשיעורים הנאמרים על ידו בטוב טעם ודעת והן ממאור הפנים המיוחד של רבינו, אך על דבר אחד מתאוננים הם, על דקותיו הספורות והמדודות של רבינו שלא אפשרו לו להאריך בשיחה עמהם. נענה רבינו כנגדו ואמר: "אמור להם, כי באם רבה של זכרון מאיר ישב לשוחח עם כל אחד מבני קהילתו אזי לא יוכל להמשיך ולשמש בתפקידו ולענות על שאלותיהם בהלכה, מאחר ולא יישאר לו פנאי ללימודיו ולסדריו"… ואכן, על כך היתה תפארתם של יראים ושלמים מבני קהילתו, שהעריכו את גדלותו של רבינו דווקא במידה זו. אף על פי כן, כאשר היו באים לפניו בשאלות של עצה והדרכה, היה מרחיב את הדיבור, מרבה להתענין תוך שהוא תומך ומעודד כאב רחום.
מעשה כעין זה היה בעת שנכח פעם באירוע מסוים בו הופיע בדחן כלשהו ודרש מדברותיו בכדי לשמח את הציבור. בשלב מסוים קם רבינו ממקומו ונחפז ללכת לביתו ולסדריו. משנשאל לאחר מכן על יציאתו הפתאומית שלא כמתוכנן, נענה ואמר כי "מגיע להם לאנשי 'זכרון מאיר' רב בעל כובד ראש"… בהקשר לכך יצוין, כי רבינו הקפיד ונזהר מאוד, כי גם במילי דבדחנותא ישמרו על כבוד הזולת, והיה מחשיב מאוד כאשר דברי הבדחנות היו נסובים ומושתתים על דברי תורה ויראה.
מעת שהגיע לזכרון מאיר הוטל על כתפיו עול הרבנות במלואה מרן החזון איש שראה מטרה נשגבת במינויו והצלחתו של רבינו המשיך בפעולותיו לביסוס מעמדו כרבה של זכרון מאיר, ואף הפנה רבים משואליו באיסור והיתר אל כתובתו של רבינו, באומרו כי יש מרא דאתרא לשכונה וכי על פיו ישק כל דבר. החזון איש חלק לרבינו כבוד עצום, בזמנים שבאו אנשים לשאול את פיו בענייני הלכה ורבינו נכח גם הוא בחדר כמנהגו פעמים רבות, היה החזון איש ברוב ענוותנותו מבקש מרבינו תחילה הורמנא ורשות להשיב לשואליו דבר באמרו כי אסור להורות בפני המרא דאתרא.
קשר הדוק שרר בין החזון איש לרבינו. רבינו היה מתראה לפניו חדשים לבקרים, ופעמים שאף היה מתלווה אליו לטיולו היומי, אותו היה עורך לצרכי בריאותו באזור הפרדס שבבעלות משפחת ברמן שניצב בפאתי השכונה, כשבדרך היו משוחחים ביניהם בהלכה ובענייני הנהגה שעל הפרק. עם זאת, למרות גדלותו המופלגת של החזון איש ולמרות שגילו נשק אז לשבעים, נהג כבוד מיוחד ברבינו שהיה אברך צעיר, והיה מתייחס אליו כאל מרא דאתרא במלוא מובן ההגדרה חרף גילו הצעיר של רבינו.
ארע פעם שהחזון איש הזדמן לביתו של רבינו לצורך עניין מסוים, וכאשר חלף על פתח חדרו נעצר לרגע ובתנועה של מי שמתענג על ריח טוב אמר למקורבו: "'ס'שמעקט דא פון קדושה" – יש כאן ריח של קדושה.
בכל עת מצוא טיפח החזון איש את מעמדו של רבינו כרב. סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, כי בימים ההם בא פעם אל החזון איש ושאלו אל מי עליו להפנות את שאלותיו בהלכה בעת שלא יוכל להיכנס אליו. ענה החזון איש ואמר: "כאשר יש לך שאלות בהלכה לך עמן אצל הרב ואזנר"…
הוראה זו אף חזרה ונשנתה מפי גיסו של החזון איש, מרן הסטייפלער זצוק"ל, שהשיב פעם על שאלה דומה כי "שאלות בהלכה שואלים אצלנו את הרב ואזנר". אגב, העיד רבינו כי הגאון הסטייפלער היה נחבא אל הכלים באותה תקופה וכלל לא ידעו אז מגאונותו, אולם החזון איש 'הלשין בפניו' – כלשון רבינו – על גדלותו בתורה. בהקשר לכך יצוין עוד, כי פעם ביקש החזו"א מאת רבינו, כי בעת שאופה את המצות מצוה בחבורתו בערב פסח, יפריש שלוש מצות עבור גיסו הסטייפלער שהקפיד על כך.
על מידת נאמנותו של רבינו בעיני החזון איש, תעיד העובדה, כי בני משפחת החזו"א הסמיכוהו להתעסק בעניין הירושה שהותיר אחריו ולחלקה כיאות. לימים כאשר נשאל על כך רבינו, השיב בבדיחותא כי אמנם כן, אך הוא לא השאיר אחריו כמעט דבר, שכן אפילו הדירה בה התגורר ואף הש"ס בו למד לא היו שייכים לו.
במכתב שכתב רבינו בשנת תשס"ו מתאר הוא את הדברים כפי שהתרחשו, וזה לשונו: "זמן קצר לאחר פטירת מרן זי"ע, באו אל ביתי שלושה גאונים ממשפחתו.. הגאון הג' ר' מאיר קרליץ זצ"ל, הגאון ר' שמואל גריינמן זצ"ל והגאון ר' ראובן פיין זצ"ל ומענה בפיהם, היות כי מרן החזו"א זי"ע סמך על הוראתי לענ"ד, רצונם לסדר לפי ירושתו, ואז עמד הראשון הג' מאיר.. ואמר שלאחי הגדול לא היה אפילו ש"ס עצמי ולמד כל ימיו בש"ס שלי (דפוס וארשא), והיות שכתב שם חידושים יקרים על גליון הש"ס הריני מבקש הש"ס בחזרה. ואח"כ כשמדובר בדירה, עמד הג"ר שמואל זצ"ל ואמר, לחזון איש לא היתה דירה והיה גר בדירה שהשאיל לו יהודי מאמריקה, ועמד השלישי ז"ל ואמר, לחזון איש לא היה אפילו מקרר שלם, רק איזה מקרר ישן שלא שווה כלום, ונתברר כי כל הירושה רק חצי מגרש קטן שמישהו כתב על שמו, אבל אי אפשר לחלקו"…
הנה כי כן, אלו היו פסיעותיו הראשונות של רבינו בפינת יקרת זכרון מאיר לאורו של מרן החזון איש זצוק"ל שריבהו וגדלהו כבן טיפוחים.
"מחנה אלוקים"
פרק תהילה נוסף רושמת שכונת זכרון מאיר שזכתה להיות אכסניה של תורה לממלכת התורה ישיבת חכמי לובלין אותה הקים רבינו תיכף עם בואו לשכונה, וגם להקמתה היה ה'חזון איש' שותף מלא ואף הרבה מעבר לכך, שכן לולי אימץ את ידי רבינו במחשבה, בדיבור ובמעשה, קשה להבין כיצד היתה נפתחת הישיבה.
מפעים לראות כיצד רבינו בענוותנותו תולה את כל זכויותיו במקום מושבו – מקום תורה כלשונו בהקדמתו לחלק א' של ספרו שבט הלוי, וזה לשונו הטהור: "ידעתי גם ידעתי שעוד לא עשיתי מאומה ומה שזכיתי הריני תולה בזכות אבותי ורבותי וזכות הציבור, כי זה הרבה שנים שבתוך עמי אנכי יושב, עיה"ק 'זכרון מאיר והסביבה' הנקרא ע"ש מו"ר הגאון הצדיק מהר"ם שפירא זצלה"ה האב"ד לובלין ור"מ ומייסד ישיבת חכמי לובלין שם, בעל מחבר ספר שו"ת אור המאיר, מחנה אלוקים זה של גדולי תלמיד חכמים, יראים ושלמים, חסידים ואנשי מעשה ואשר גם קדוש שכן בתוכה גאון ישראל בעל חזון איש זי"ע".
(מתוך הספר 'אבי ההוראה')