מעשה נפלא סיפר מרן הגראי"ל שטיינמן על עצמו, ועל אף שהסתיר את פרטיו וסיפר רק חצי סיפור ופעם אחרת את חציו האחר, לאחר כמה וכמה שנים, בא הגאון רבי משה סחייק שליט"א, מתלמידיו הקרובים אשר רשם כל היוצא מפיו, וחיבר את שני החצאים הללו לכדי סיפור מופלא המעניק לנו הצצה קטנה לאישיות הקורנת והאצילית של רבינו זצ"ל, עוד בהיותו בחור צעיר לימים.
באחת הפעמים אמר מרן זצ"ל שמובא באיגרת רמב"ן: "ודבריך יהיו באימה ויראה כעבד לפני רבו, ותתבייש מכל אדם, ואם יקראך איש, אל תענהו בקול רם, רק בנחת כעומד לפני רבו".
וב'ארחות חיים' הרא"ש כתב: "אל תשמיע בחוץ קולך, ואל תהי צווח כבהמה, ודבריך יהיו בנחת".
ביאר מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל: נמצא שיש קצת מחלוקת ראשונים לגבי הגדר של 'הרמת קול' האסורה.
לפי שיטת הרא"ש אסור לצעוק, אבל לדבר בקול רם מותר לכאורה, ואילו הרמב"ן באיגרתו אוסר כל הגבהת קול, ואפילו שאינה מגיעה לכדי צעקה…
וסיפר מרן ראש הישיבה זצ"ל על אחד בחור אחד שהוכרח להתייצב בצבא, באותה תקופה היו מעמידים את מי שהתייצב ב"מִסְדַר", והמפקד היה קורא בשמו של כל חייל, וכשקוראים בשמו צריך החייל לענות בקול: "אני".
וכשהגיעו לאותו אחד אמר "אני" בשקט, המפקד לא שמע [או שעשה עצמו כלא שומע, כי רצה שהבחור יענה בקול רם יותר] וחזר וקרא בשמו של אותו אחד, ושוב חזר וענה "אני" בשקט בלי להגביה קול כשיטת הרמב"ן…
בסופו של דבר המפקד התרגז אבל לא הועיל לו, היות ואותו בחור חישב באותה שעה שיש כאן מחלוקת ראשונים, ולמרות שבשעת דחק כזו יכול היה להתיר לעצמו לסמוך על שיטת הרא"ש, בכל זאת הוא חש לצאת ידי כל השיטות יותר ממה שהיה ירא מפני המפקד הערל.
הסיפור שסיפר מרן היה סתום וחתום, ולא נודע מי הוא אותו בחור וכיצד התגלגל לאותו מבצר, אבל כעבור שנים אחדות הוא סיפר את אותו הסיפור מזווית קצת שונה, ואז התגלו הפרטים החסרים…
וכך סיפר מרן זצ"ל:
ליד העיר בריסק היה מבצר שהיה במקום גבוה מהסביבה, והוא היה מתאים באותם ימים להגנת האזור בשעת מלחמה.
מטבע הדברים היו שם רק חיילים, אבל בין החיילים הגויים היה גם בחור יהודי שגויס לצבא בעל כרחו, ותושבי בריסק היהודים נחלצו להביא לו אוכל כשר.
היתה בבריסק אישה אחת בשם גלרשטיין, שהיתה תופרת שמיכות ומוכרת אותן. היה לה כעין בית חרושת, והיתה קצת עשירה, ומאחר והיתה בעלת יכולת היא היתה דואגת לשלוח מזון ולכלכל את אותו בחור, וכל יום היתה מכינה ושולחת לו ארוחת צהרים כדי שיהיה לו מה לאכול, והביאה לו קצת בשר, קצת מרק וכו'.
הכניסה למבצר הצריכה רשיון מיוחד, הוסיף מרן לספר, והרשיון היה עולה עשר גרוש, ובחורי הישיבה היו באים בתורנות להביא אוכל לאותו חייל, לאחר שהוציאו רישיון כנדרש.
סיפר רבינו ראש הישיבה זצ"ל, שגם הוא היה פעם בין אותם בחורים, וגם הביא אוכל לאותו חייל.
באותה פעם שבא רבינו הגראי"ל למבצר, היה שם באותה שעה המִסְדַר הצבאי, והתקנה באותו מבצר היתה שלא רק החיילים היו עומדים למסדר, אלא כל מי שהיה בשטח המבצר כולל המבקרים, היה חייב לעמוד במסדר, לעמוד בשורה וכשמגיע אליו המפקד היה צריך לצעוק "כן, אני נמצא".
העמידו את רבינו במסדר, וכשהגיע תורו לענות נדרש להרים את קולו ולצעוק, וסיפר שכיון שמטבעו לא רגיל להרים את הקול וכל שכן לא לצעוק, ענה כשהגיע תורו "כן אני נמצא" בשקט, גערו בו אותם חיילים למה אתה לא עונה…
בפעם זאת לא הסביר רבינו על עניין המחלוקת בין הרא"ש והרמב"ן, וגם לא סיפר ש'אותו בחור' המשיך להשיב בשפה רפה למרות שהיה בשעת הדחק והיה יכול להקל לעצמו, אבל כאמור, באי ביתו כבר קישרו את חציו השני של הסיפור עם חציו הראשון, והרי לנו הסיפור המלא, כפי שסיפר ראש הישיבה זצ"ל בעצמו.