אני רוצה לספר לכם סיפור נורא מאבי מורי זצ"ל. היה זה בשנים האחרונות לחייו, הוא כבר עבר את גיל 90, שנה אחת בפורים הוא היה במקום צדדי, עבר לידו שיכור אחד ודחף אותו, כנראה בלי לשים לב.
אבא נפל על הרצפה, ואף אחד לא ראה אותו. הוא שכב שם, ניסה לקום ולא הצליח…
החתן שלי בדיוק היה בדרך אליו, ופתאום רואה יהודי מבוגר שרוע על הקרקע. ניגש לעזור ונחרד לגלות שמדובר בסבא, הגאון בעל 'מעדני השולחן'…
זעק החתן בחרדה גדולה: זיידע! מה קרה לכם? למה אתם ככה שוכבים על הרצפה, ואבי מורי ענה לו בפשטות… לא נורא לא נורא! אמרתי משניות בינתיים. נפלתי ולא הצלחתי לקום, אבל זה בסדר גמור, עכשיו אתה תעזור לי לקום, ועד עכשיו פשוט חזרתי משניות בעל פה, הספקתי כבר עשרים פרקי משניות, וכי קלה היא בעיניך?
אתם שומעים מה זה? יהודי בן 90 פלוס, במקום לכעוס על השיכור דחף אותו בפראות והפיל אותו, במקום לצעוק ולזעוק לעזרה, במקום להתלונן על כאבים, הוא למד משניות, היה לו די נחמד שם על הרצפה, הכל בסדר. אפשר לחזור משניות בעל פה, מה צריך יותר מזה???
זה הרי מויראדיג! זה סיפור שצריכים לא רק לשמוע אותו, אלא להפנים אותו. זה לא סתם 'מעיישלה', זאת דרך חיים! זה בן אדם שחי עם ההרגשה הזאת שכל פרק משניות הוא אוצר בלום. מבחינתו כל עוד הוא הצליח לעסוק בדברי תורה, זה בכלל לא משנה שהוא שוכב על הרצפה בזמן הזה, והוא אפילו לא מרגיש את הכאבים.
אני רוצה לספר לכם עוד סיפור, דומה לזה מעט. בתקופה האחרונה לחייו, נזקק אבי מורי לעזרה, הייתי משרת אותו, משתדל לקיים מצוות כיבוד אב בהידור ככל יכולתי. פעם אחת ניגשתי אליו ואמרתי לו "טאטע… כבר הגיעה השעה ללכת לישון, אולי אני נתחיל להתארגן לשינה???".
"אבא הסתכל עלי בעיניים תמהות. הוא ממש לא הבין על מה אני מדבר… "ללכת לישון? הרי אני אומר עכשיו פרקי משניות בעל פה, אפשר להספיק עוד כמה משניות, לא חבל? כל כך מהר ללכת לישון? חבל לי להפסיד את אמירת הפרקים הללו!".
הוא הרי חזר על ששת סדרי משנה אלפי פעמים, אבל תמיד הוא רצה עוד, זה אף פעם לא הספיק לו.
אם הייתי נכנס לחדר ורוצה לדעת אם אבא שלי ער או ישן, מה היה הסימן? הייתי מסתכל על השפתיים שלו, אם הוא ער, הן תמיד מלמלו משניות בעל פה!
והלוואי שיהיו לדברים השפעה ונזכה להיות בכלל מזכי הרבים, כי אבא זצ"ל היה אומר ווארט מאוד יפה.
חז"ל "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו". אבא זצ"ל היה אומר שהרי ידוע ש'חטא' זה בשוגג, 'עוון' זה במזיד ו'פשע' זה מי שעובר עבירה להכעיס רחמנא ליצלן. מי שמזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו, אפילו בשוגג…
אבא שלי היה פוסק! הוא לא היה 'באבא'. זה הפשט שהוא אמר, אז יש לזה כח של פסק הלכה שמי שמזכה את הרבים לא יבוא על ידו חטא אפילו לא בשוגג…
(מתוך מאמר נרחב שיפורסם בלקראת שבת ויקהל)