"זאת חוקת התורה" (י"ט, ב')
תדיר היה מעורר על חובת קיום המצוות בדקדוק ובשלימות, ולא להסתפק בעשייתן כמצוות אנשים מלומדה, ונהג להשתמש בסגנונו הציורי והמוחשי, במשל, כשהוא מתאר בני זוג הזקוקים לארון, מתלבטים ומתייעצים איזה ארון כדאי לרכוש והיכן, מבררים ומשווים מחירים וכיו"ב, ולאחר הבירורים הם מחליטים לבסוף להזמין את הארון הדרוש להם, וממתינים בציפיה לראותו כבר בביתם.
כאשר סוף סוף מגיע הארון, הכל שמחים ומתרגשים, אך הנה הם מבחינים בשריטה בולטת על דופן הארון, והשמחה הופכת לתוגה. הם אינם עוברים על כך בשתיקה, ודורשים בתוקף להחליף להם את הארון בחדש. וכי איזה טעם יש לרהיט עם שריטה מכוערת?
והיה תמה ואומר: מדוע, אפוא, כאשר מקיימים מצוה שפרי קיומה הוא לא רק לכמה עשרות שנים, אלא לנצח נצחים, למה בזה לא תמיד מבינים שהיא צריכה להיות על הצד הטוב ביותר?!
ועוד הוסיף: צאו וראו, בבתיהם של אלו הלועגים למדקדקים והמהדרין במצוות, איך דירתם מהודרת וכיצד הם מדקדקים עליה ועל מלבושיהם, שיהיו על הצד הטוב ביותר, ומוכנים לאבד לשם כך זמן רב ולטרוח טרחה יתרה, ואילו כאשר הדבר נוגע למצוות – רק שם טוענים הם לפתע שהכל נובע מ'נערוון', ואין צורך להדר ולדקדק כל כך. מה פשר הסתירה הזו?
הוא מותיב לה והוא מפרק: אדרבה, הא בהא תליא. הסיבה שלא מקפידים כל כך להדר ולדקדק במצוות היא מחמת השקיעות בענייני העוה"ז והרדיפה אחריהם, וככל שדבקים יותר בענייני העוה"ז, כך מאבדים את הטעם ואת הערך לדקדוק המצוות והטירחה בקיומן!
התנאה לפניו במצה…
היסוד המניע את הדקדוק והטירחה הוא, אפוא, היחס והרגש כלפי הדבר, כאשר מדובר על ענין עיקרי בחיים – אזי כל טרחה אינה קשה מדי, וכל השקעת זמן הנדרשת לשם כך – אינה נתפסת כבזבוז זמן אלא כעיסוק מענג הנושא פירות מבורכים.
הראינו בעינינו או שמענו באזנינו, מושג של 'מצות יפות' לליל הסדר? כולנו יודעים על מצות כשרות, מהודרות, ומאידך – על אתרוג נאה ומהודר, אבל מי שמע על 'מצה יפה' לליל הסדר? ובכן, רבינו היה משקיע שעה ארוכה מאד מזמנו היקר מפז, כדי לברור בערבי פסחים מתוך המצות שברשותו, את אלו היותר נאות והדורות מראה. א קלייניקייט?! בהם הרי מקיימים הלילה מצוות עשה דאורייתא של "בערב תאכלו מצות", ומדוע שלא יחול אף עליהן הכלל של "התנאה לפניו במצוות"? כי על כן היה רבינו נוטל לידיו מצה אחר מצה, משווה ובודק איזו מביניהן היא הנאה והמהודרת ביותר, כדי לקיים בה את המצוה.
וכיוצא בזה היה בימי חנוכה, מהדר היה לסדר היטב את הנרות שיעמדו בשורה שווה, והפתילות היוצאות מן הכוסות יהיו בגובה אחד, ולא חוסך טירחה ועמל כדי לנאות את המצוות החביבות, מפני שהן מצוות.
שום שינוי בהתלהבותו
על נקודה נפלאה במעשה המצוות של רבינו עמד גיסו הג"ר משה שטרנבוך שליט"א, בהביאו את דברי רז"ל "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה", וביאר שהשבח "שלא שינה", היינו שלא היה שום שינוי בהתלהבותו, בין בהדלקתו הראשונה, ובין שאר כל ההדלקות שהדליק במשך ימי חייו, שכן מעולם לא הדליק מכוח ההרגל כ"מצוות אנשים מלומדה", כי אם מחמת ציווי ד', ועל כן הדליק תמיד באותה מידה של התלהבות ושמחה שהיתה לו בפעם הראשונה.
כך ראו גם אצל רבינו "שלא שינה", שהיה מדקדק במצוות התדירות שעושים בכל יום, באותה מידה שאחרים מדקדקים בתקיעת שופר הבאה משנה לשנה, כי לנגד עיניו היה "שיוויתי ד' לנגדי תמיד".
כל עסק של מצוה, לא היה כבדרך אגב, כי אם כעיסוק מרכזי הדורש כובד ראש ודקדוק בכל פרט. ולא זו בלבד במצוות החמורות.
תלמיד שבא לביתו של רבינו בערב פורים של אחת השנים, נאלץ להמתין במשך קרוב לשעה עד שיכל להתפנות אליו. התברר שבאותה עת עסק רבינו בחלוקת כספי מתנות לאביונים, וסידורם בתוך מעטפות שונות בדקדוק רב ומתוך מחשבה רבה על כל מתנה ומתנה.
אחרים היו ממהרים לסיים את העיסוק הזה, שלא אמור לקחת זמן רב מדאי, אבל אצל רבינו לא היה דבר שנעשה בדרך של מתעסק בעלמא, ועל אחת כמה וכמה ענייני צדקה ושל ממונות בפרט. יש כללים בהלכה שעל פיהם צריכה להתנהל החלוקה, ואין זה ענין של דקות בעלמא.
ברכת כהנים
כיוצא בזה: מרן הגרי"ז הקפיד כידוע להתברך בברכת כהנים, והיה משקיע מאמצים רבים להשיג כהנים שיבואו למניינו לברכת כהנים. פעם יצאה מפי רבינו הגדרה נפלאה על מנהגו זה של אביו, וכך אמר: "יש לחפש כהן כשם שמחפשים אתרוג לחג הסוכות", כשרצונו לומר שכשם שהכל מבינים שהדאגה לד' מינים אינה מתחילה בזמן המצוה גופא, בבוקר יו"ט ראשון של סוכות, אלא נערכים לכך מראש, כך גם לברכת כהנים יש להיערך מראש, ולדאוג שלמחרת בבוקר יהיו כהנים ולא להתחיל לחפשם רק בשחרית.
והנה, כאשר הרגש שולט על ההליכות, אזי רק מצוה כזו הבאה משנה לשנה זוכה למלוא ההכנה והתכונה הנדרשים, אבל כאשר עסק המצוות מתנהל משום שכך ציוה ה' בתורתו, כי אז אין חילוק בין היחס למצוות התדירות לבין אלו הנוהגות רק מזמן לזמן. אלו ואלו מפי הגבורה יצאו!
וכך נהג רבינו לדאוג מראש שיהיו כהנים במניינו. אחד מתלמידיו המתגורר מחוץ לעיר, שהיה מגיע במועדים להתארח בבית חותנו שבירושלים, מספר כי בכל מועד היה רבינו שולח את בנו הגרי"ז הלוי שליט"א לברר, אם כבר בא ירושלימה, שאם כן אזי הוא מבקש שיבוא אצלו לשחרית לשאת את כפיו.
ברכה מהקב"ה
רבי אברהם הכהן ראטה זצ"ל, היה מגיע בקביעות לבית מרן הגרי"ז זצ"ל בשבתות לתפילת המוסף. פעם בושש מלבוא ובכל זאת ביקש מרן זצ"ל להמתין במשך זמן ניכר, שמא הוא יבוא בינתיים עד שלבסוף לא אבה לעכב עוד את הציבור, והורה להתחיל בתפילת המוסף. והנה כשהגיעו בחזרת הש"ץ לפני ברכת 'רצה', הורה לש"ץ שוב להמתין. אולי יחוס עליהם השי"ת ויזכה אותם בברכת הכהן. ואכן לאחר כמה רגעים רבי אברהם הגיע, והציבור זכה להתברך ב'ברכת כהנים'.
לאחר התפילה ציפו המתפללים לשמוע ממרן זצ"ל על שום מה הורה להמתין זמן כה רב, ובפרט את פשר ההמתנה בעיצומה של חזרת הש"ץ. ואמנם מרן ז"ל נענה ואמר, כי מה שהורה להמתין ב"רצה" הלכה מפורשת היא בדברי הרמ"א, ועל עצם העיכוב לצורך ברכת הכהנים, סיפר את המעשה הבא:
"בתקופת האבא [-מרן הגר"ח], הונהג בעיר בריסק כי בניגוד לשאר הימים טובים שנושאין כפיים בחו"ל בתפילת מוסף ולא בשחרית, הרי שביום שמחת תורה נושאים הכהנים את כפיהם רק בתפילת שחרית ולא במוסף, הואיל ובדרך כלל בעת ההקפות שתו רבים יין לשכרה, ובמצב כזה אסור לכהן לישא כפיו.
והנה באחת השנים, כאשר האבא רצה ללכת מביתו לבית הכנסת לקראת עריכת ההקפות – הורה לי לגשת לביהכנ"ס ולראות היכן הם אוחזים. מששבתי ואמרתי לו שאוחזים ב'ברכת כהנים', נענה אלי אבי ברגש רב באמרו: 'און וואס האסטו געטאן? ביזט נישט געבליבן ביי ברכת כהנים?!' [-מה עשית? וכי לא נשארת שם לברכת כהנים]. ואחר המשיך: הלא דרכם של החסידים שמשרכים רגליהם במשך שבועות ארוכים בדרכם לרבם המתגורר בעיר רחוקה, בה בעת שאינם יודעים אם רבם נמצא בכלל בעירו, ואף אם נמצא אינם יודעים אם יזכו לגשת לקבל ברכתו, ואפילו אם יקבלו – הרי כולי האי ואולי… וכאן, הרי השי"ת בעצמך אומר 'ואני אברכם', ואיך לא נשארת לשמוע ברכת כהנים?]".
הפטיר מרן הגרי"ז ואמר, שאותם דברים נלהבים שהשמיע אבי ובאזניו, ליוו אותו כל ימי חייו.
(מתוך הספר 'אחרון לדור דעה')