אני מתגורר בעיר בני ברק, ומשמש כמגיד שיעור לבחורים בישיבה. יום אחד בדרכי ברחוב נתקלתי במכשול במדרכה, נפלתי ונפצעתי ונזקקתי לטיפול רפואי ולתקופת מנוחה ושיקום. כעבור זמן נודע לי כי אני זכאי להגיש תביעה נגד השלטון המקומי על המכשול הקיים ברשות הרבים, אשר ממנו ניזוקתי.
השגתי את מספרו של עורך דין שומר תורה ומצוות אשר לו ניסיון רב במקרים מעין אלו, והתקשרתי אליו לשמוע האם ואיך ניתן להתקדם בעניין. אחרי שלקח את כל האינפורמציה, אמר לי עורך הדין, כי כדי שיוכל להמשיך לעסוק בעניין הרי שעלי לבוא אליו למשרדו ולחתום על אי אלו מסמכים, בהם אני מצהיר כי אני נותן לו הרשאה שינהל את כל התיק.
היכן ממוקם משרדכם? שאלתי.
"ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן", ענה לי.
תסלחו לי, אמרתי, אך אינני יכול לבוא לשם. לפליאתו מדוע אינני יכול להגיע אל משרדו, הבהרתי לו, שהנני מקפיד מאוד לשמור את עיני ומשום כך אינני מהלך במקומות מעין אלו, ולכן, על אף דחיפות העניין אינני יכול להגיע אל משרדו.
"על מנת שאוכל להגיש את המסמכים הנכם חייבים לחתום", הסביר לי עורך הדין. "אם ברצונכם לקבל אי פעם פיצוי כל שהוא, אזי זו הדרך היחידה בשבילכם", אמר. הבהרתי לו כי גם אם לא אוכל לקבל בגין כך את הכסף, לא אשנה את עמדתי, ובכך סיימנו את השיחה, וגם את הפרשה כולה, כך לפחות חשבתי.
יום אחד הטלפון מצלצל בכיסי, מעבר לקו היה זה עורך הדין. "הערב אני אמור להגיע לבני ברק לחתונה בבית האדמו"ר מפרמישלאן", הוא מודיע לי, "אם תרצה אוכל לעלות לביתכם להחתים אתכם על כל הנדרש".
התברר, כי עורך הדין, שהוא יהודי ירא שמים, התפעל מכך שאני מקפיד ושומר בעקביות רבה כל כך על גדרי שמירת העיניים שלי, והחליט כי יחרוג ממנהגו ויבוא אל בית הלקוח – שזה אני – להחתים אותי על הניירות. כמובן שניצלתי את ההזדמנות, בראותי את ההשגחה העליונה שלא אפסיד מתוקף זהירותי בשמירת העיניים.
כל זה היה רק ההתחלה.
בהגיעו אל ביתי, שוב הביע עורך הדין את התפעלותו מכך שהייתי מוכן לוותר על כספים המגיעים לי ובלבד שלא אצטרך להלך במקומות שניתן להיכשל בהם, ומשם המשכנו וצללנו לשיחה ארוכה.
בתוך הדברים נודע לו לעורך דין, שאני מחברם של סדרת ספרים, וכי עומד אני בעיצומו של איסוף כספים עבור הוצאת כרך נוסף בסדרת הספרים. בהיותו עדיין תחת הרושם העז מכל ההתרחשות, הודיע עורך הדין כי הוא מוכן לשאת בכל עלויות ההדפסה וההוצאה לאור של הכרך המדובר!
סגרנו עיסקה שהוא רוכש את זכות ההנצחה על הכרך הנוכחי שעומד לצאת לאור, וכי הספר ייקרא על שמו "מהדורת…". כך זכיתי והרווחתי את כל עלויות ההוצאה לאור של ספרי בזכות שמירת העיניים!
הסיפור עדיין לא נגמר!
מאז, חלפו עברו להם שלוש שנים, כאשר במשך זמן זה הצלחתי להוציא לאור עוד חלק מסדרת הספרים. יום אחד נודע לי על מכון מסוים המוציא לאור ספרים רבים, כי הם מתעתדים להפיק יריד גדול של כל הספרים שבהוצאתם, ובהודעה בה הם מכריזים על קיום היריד הם רוצים לפרסם תמונה של הספר שלי, והתברר לי, כי הספר אשר הולך להיות מוצג על המודעות של המכון, הוא לא אחר מאשר אותו ספר שיצא לאור לפני שנים אחדות, בתרומתו האדיבה של העורך דין.
צלצלתי אל המכון והודעתי להם כי כבר יצא ספר נוסף אחרי הספר אותו הם חפצים להציג במודעות היריד, ולכן מתאים יותר להציג במודעה את הכרך החדש. אולם כמה ימים לאחר מכן ראיתי את המודעות הגדולות שהם פרסמו, ונוכחתי לראות כי הם לא החליפו את התמונה רק השאירו את תמונת הספר הישן יותר.
מדוע הם לא החליפו את התמונה אינני יודע, אך אם בכל זאת תמונת הספר ההוא מתנוססת בראש מודעות הענק, החלטתי לפחות להודיע לעורך הדין כי תמונת הספר שהוא שילם את עלויות ההדפסה שלו, מתנוססת בראש כל חוצות.
עורך דין הופתע מאוד לשמוע על כך, ואמר שהוא מאוד רוצה לבוא אלי לראות את המודעות. אמר ועשה. הוא הגיע לביתי, התחלנו לדבר והשיחה התגלגלה אודות כרך נוסף בסדרת הספרים אותו אני עומד להוציא לאור. עורך הדין שוב קפץ על ההזדמנות, ובו במקום לקח על עצמו גם את עלויות ההדפסה של הספר הזה.
היתה זו השגחה פרטית שהפקיד במכון לא שמע לעצתי מסיבה לא מובנת בעליל, ובשל כך הגיע עורך הדין אל ביתי לראות את הפרסומות הענקיות של ספרו, ועל הדרך גם שילם את עלויות ההדפסה וההוצאה לאור של ספר נוסף.
כל השרשרת הזו של ההשגחה הפרטית, התחילה מכך שלא רציתי בשום אופן ללכת במקומות לא ראויים, כדי לשמור את עיני מכל משמר!
(ח.ש. בני ברק; גיליון 'אוצר שמירת העיניים')