"וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם" (כב, כח)
בלעם אינו מעלה ומרומם מאתונו
אמרו חז"ל (אבות ה, ו), כי פי האתון נברא בבריאת העולם ביום שישי בין השמשות, כדי שבבוא העת, כאשר בלעם ירכב על אתונו בדרכו לקלל את ישראל, תפתח האתון את פיה כנגד בלעם ותניא אותו מלבצע את זממו.
אומר הזוהר הקדוש: אם הקב"ה הוצרך לברוא בריאה מיוחדת שכזו בבריאת העולם, בוודאי יש לה חשיבות מיוחדת במינה. ומה קרה למעשה? האתון מילאה את יעודה מששת ימי בראשית והטיחה דברים באוזני בלעם, אך בפועל דבריה לא הועילו, שהרי בלעם המשיך בשלו.
ועולה השאלה, אם דבריה לא הועילו, אם כן איזו חשיבות היתה לבריאת פי האתון?
למדנו מכאן יסוד גדול: האתון לא פתחה את פיה בשביל בלעם, היא פתחה את פיה בשבילנו!
למרות שהאתון דיברה כאחד האדם – היא נשארה אתון. ומדוע? כי היא בעל חיים, חיה היתה וחיה תישאר. אין בה דעת וחכמה, אין בה רגשות ומידות. על כן אין לה יכולת לבצע שינוי כלשהו באישיותה הפנימית.
לא כן האדם, אשר זכה להיות "נפש חיה" – "רוח ממללא" (אונקלוס, בראשית ב, ז), יש לו יתרון על החיה והבהמה – בדעת ובחכמה ובכח הדיבור (רש"י שם). כל דבר שמתרחש בבריאה צריך להשפיע על האדם, על אחת כמה דברים כשרואה לנגד עיניו תופעות מפליאות. עליו להתבונן וללמוד את הלקח, לשנות את עצמו ולתקן את מידותיו.
בלעם ראה כיצד האתון נוהגת באופן פלאי, פותחת את פיה ומדברת אתו בלשון בני אדם. כל בר דעת היה אמור להתפעל ולהשתומם מן המראה הפלאי הזה, על אחת כמה וכמה בלעם, שהיה נביא ה', יודע דעת עליון. אך בלעם ברשעותו התייחס בשוויון נפש למראה אתונו הפותחת את פיה ומדברת אליו כאחד האדם. במקום להתפעל ולהזדעזע מכך, הוא משיב לה על דבריה כאילו הוא משוחח עם אדם ולא עם אתון…
אמרה לו האתון: ה' פתח את פי ודיברתי כאחד האדם, אך נשארתי כשהייתי – חמור חמורתיים… ומה אתך? למרות שיש בך דעת ותבונה לא השתנית, נשארת אותו אדם רשע ומושחת! אם כן במה אתה טוב ממני?!
נמצא אפוא, כי עיקר בריאת פי האתון ועיקר הלימוד מן המעשה המופלא הזה לא נועדו עבור בלעם, שהרי עליו ועל שכמותו הדברים לא השפיעו ולא ישפיעו. עיקר הדבר נועד עבורנו! כשאנו קוראים את הפרשה הזו של האתון הפותחת את פיה ומדברת אל בלעם – הדבר צריך להשפיע עלינו. עלינו להתבונן במעשי ה' ונפלאות הבריאה, ללמוד את הלימודים ולהפיק את הלקחים, לשפר ולתקן את מידותינו ולרומם את מעלתנו.
התרוממת? גם הזולת התרומם!
סיפר לי יהודי חסידי מעשה נפלא שקרה לו בשובו באיטליה לארץ ישראל:
הוא עמד בתורו בדלפק של חברת "אל על" בשדה התעופה ברומא. יחד אתו היתה קבוצת סטודנטים ישראלים שלמדו רפואה באחת האוניברסיטאות באיטליה.
לפניו עמד סטודנט שהעמיס את מזוודתו על המסוע לצורך שקילתה. כידוע, לכל נוסע מותר לשאת עמו מטען עד משקל מסוים, ומעבר לכך יש צורך בתשלום נוסף. למזוודה של הסטודנט היה מטען עודף של כמה קילוגרם. לא היתה לו אפשרות לשלם את התשלום עבור המטען העודף והוא ניסה לחמוק מתשלום וטען: "למה שאשלם? אין כאן דברי ערך או חפצים יקרים, בסך הכל מדובר בבגדים אישיים שלי"… אך האחראי לא קיבל את הסברו והוא נדרש לשלם את התשלום, אחרת לא יורשה להעלות את המזוודה למטוס.
הסטודנט המשיך להתווכח עם האחראי, אך ללא הועיל. שאר הנוסעים שעמדו אחריו בתור התחילו לאבד את סבלנותם וחלקם קראו לעברו: "נו כבר, אתה מעכב את התור"…
היהודי החסידי לא היה שותף לכך. הוא חיכה לתורו בנחת. כשראה את מצוקתו של הסטודנט, ניגש אליו ואמר: "המשקל של המזוודה שלי קטן, אנו יכולים לצרף יחד את הכבודה של שנינו". ואכן, המשקל המשותף של שניהם יחד לא הגיע לרף המקסימלי. בתחילה האחראי ניסה להתנגד לסידור המורכב, אולם החסיד התעקש, וכשראה האחראי את ההתעקשות שלו – גם הוא הפסיק להתעקש ולהסכים להסדר.
הסטודנט הודה לחרדי על המחווה, עלה על כבש המטוס והתיישב במושבו. לא הרחק ממנו ישב החסיד.
המטוס המריא. כעבור חצי שעה קם הסטודנט ממקומו, ניגש אל החסיד ושאל אותו: "יש לך תפילין? אתה יכול בבקשה לתת לי להניח?"
אמר לו החסיד: "ודאי". הוא הוציא מתיקו את נרתיק התפילין והעבירו לידי לסטודנט. אמר הסטודנט במבוכה: "לצערי, מעולם לא הנחתי תפילין, אינני יודע איך מניחים. בבקשה תעזור לי"…
אמר החסיד: "בשמחה!". הוא הניח לו את התפילין וקרא אתו מילה במילה פרשת קריאת שמע.
מה גרם לסטודנט החילוני לפתוח את לבו? מה הצית את הניצוץ היהודי ששכן בקרבו?
סיפר הסטודנט: "כאשר התווכחתי עם האחראי על משקל הכבודה, ראיתי את המבטים שנעצו בו הנוסעים שעמדו אחריי בתור, חלקם חברים שלי לספסל הלימודים באוניברסיטה באיטליה. הם לא היו מסוגלים להכיל את המצוקה שלי. ומדוע שיכילו? הרי הם רואים רק את עצמם וחושבים רק על צרכי עצמם, וכשמשהו או מישהו מפריעים להם בדרכם – הם פועלים לסקל אותו מן הדרך.
"מכל אלו שעמדו אחריי בתור" – המשיך הסטודנט – "הזדקרה דמותך לנגד עיני. היית שונה מכולם לא רק בלבוש החיצוני, אלא בעיקר באופן ההתנהגות שלך. ראיתי כיצד עמדת בשלוה ובנחת ולא ניסית להאיץ בי. להיפך. מכל החבורה שעמדה שם, היית היחיד שהואלת לגשת אלי והצעת לי לצרף את הכבודות שלנו יחד. כמובן, התפעלתי מהתנהגותך והתרשמתי מאצילותך, אך באותה שעה לא היתה לי שהות להרהר בדבר, כי מיהרתי לסיים את הסידורים הטכניים ולעלות למטוס. רק לאחר שהתיישבתי במקומי והמטוס המריא, התפניתי לחשוב על מה שקרה לי. ואז החלטתי שאם יש אדם שבמקום לחשוב על עצמו ולדאוג לעצמו רואה את צרכי הזולת לנגד עיניו – זה לא בא בחלל ריק. בוודאי הדבר נובע מציווי התורה ומהמצוות שהוא מקיים.
"לצערי, גדלתי במשפחה רחוקה מאד מהדת ולא זכיתי להתוודע לתורה ולמצוות, אין לי מושג מה עושים ואיך מקיימים אותן. אני מכיר מצוה אחת – תפילין. גם ההיכרות הזו איננה היכרות אישית, שכן מעולם לא זכיתי להניח תפילין. תוך כדי הטיסה החלטתי לגשת אליך ולבקש ממך להניח לי אותן. אני מודה לך על כך מעומק לבי".
עד כאן ההסבר של אותו סטודנט כפי שהוא ראה את הדברים. אך יש לכך הסבר עמוק יותר:
כשבני אדם עומדים בתור בדלפק בשדה התעופה, כולם ממהרים ולחוצים. אך היהודי החסידי התעלה מעל ענייניו האישיים, הוא לא חשב על עצמו אלא על הזולת. בכך הוא שבר את מידותיו. שברת את המידות? התרוממת! אך דע לך שהרוממות שלך לא נעצרה בך, היא השפיעה ורוממה גם את הזולת! הרוממות שלך גרמה ליהודי אחר לטעום לראשונה טעם של הנחת תפילין, וכל זאת בלי שביקשת ממנו לעשות זאת ואפילו לא ברמז!
ועוד נקודה חשובה למדים מכאן. בלעם הרשע יכול להיות אדם מורם מעם, נביא ויודע דעת עליון, אך שום דבר בעולם, גם לא הדבר הפלאי ביותר, לא משפיע עליו לרומם את עצמו והוא נשאר רשע כשהיה.
לעומת זאת, אצל היהודי הכי פשוט והכי רחוק מדת יש בו ניצוץ יהודי, וכשמישהו גורם לו להצית את הניצוץ הזה – הוא ניצת ועולָה ממנו להבה גדולה.
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך)