"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כה, יא)
שינוי עצום מכח הסרת הערלה
בפרקי דרבי אליעזר מובא, שאליהו הנביא מגיע לכל ברית.
ולימדונו חז"ל, שאליהו הנביא הוא פנחס בן אלעזר הכהן, אשר השיב את חמת ה' מעל בני ישראל.
כאשר עושים לתינוק ברית מילה, חל בו בבת אחת שינוי עצום. המצב שלו מתהפך כהרף עין. לפני הברית, כל זמן שהערלה קיימת, יש לתינוק עורלת הלב. הלב שלו אטום. ברגע שמסירים את העורלה, סרה ערלת הלב, והתינוק מתקדש. הערלה קטנה מאד, ולמרות זאת השפעתה גדולה מאד.
איך יכול להתרחש שינוי עצום כזה על ידי הסרה של ערלה אחת קטנה?
את התשובה על כך אנחנו יכולים ללמוד מ"מלאך הברית", פנחס בן אלעזר הכהן: מאה שמונים ואחד אלף יהודים צמודים לבעל פעור. וכי תיפתר הבעיה, אם אדם אחד יפסיק לחטוא? איזו משמעות יש לאדם אחד מתוך כולם?
פנחס הכהן לא עשה את החישוב הזה, אלא קינא קנאת ה', ובכך "השיב את חמתי" והציל את עם ישראל. ע"י תיקון אחד קטן של רוע – שתיקן פנחס הכהן במסירות נפש עצומה – עשה פנחס קידוש ה' גדול, ובמעשהו תיקן את הכול.
מסירות נפש של הסבא הגנה אחר פטירתו
את הסיפור הבא סיפר לי אברך חשוב ומהימן מירושלים:
בחור ישיבה צעיר שהה ליד מיטת סבו בבית החולים, כדי לסייע לו בכל מה שניתן. הבחור היה אמור לחזור לישיבתו לפני שבת, אבל מחמת סיבה כלשהי לא הגיע בן משפחה אחר להיות עם הסבא, והבחור נשאר לשהות איתו בשבת.
למרבה הצער, בעצם יום שבת קודש נפטר הסבא. הבחור הצעיר מצא את עצמו לבד ברגעים האחרונים של הסבא, בקריאת שמע וביציאת נשמה. איכשהו, הוא הצליח להחזיק מעמד ולא להישבר, אבל אז הוא ראה את הרופא מתחיל לכתוב מכתב סיכום של המחלה ותעודת פטירה.
"למה אתה כותב בשבת?" שאל הבחור בזעזוע נורא. "אל תכתוב!"
אמר לו הרופא,:"במוצאי שבת לא יהיה לי זמן, וחוץ מזה אתה לא תגיד לי מה לעשות. אני לא שומר תורה ומצוות, ואני אכתוב מתי שאני רוצה. אתה רוצה לשמור שבת? אין בעיה, תיקח את הטפסים במוצאי שבת".
אמר הבחור: "אני לא יכול ליהנות ממלאכה שנעשתה בשבת".
"אתה לא יכול?" הביט בו הרופא. "אתה תיהנה על אפך ועל חמתך!"
הבחור התפלל בליבו תפילה קצרה, ואחר כך אמר לרופא: "אני רוצה לספר לך משהו. סבא שלי היה ניצול שואה, והגיע כנער צעיר לארץ ישראל, עם הקבוצה שנקראה "ילדי טהרן". הוא נלקח יחד עם הנערים האחרים לאחד ממחנות העולים, ומיד התחילו המדריכים לפתות אותו ואת חבריו לחלל שבת. אמונתו בבורא עולם היתה חזקה, והוא לא היה מוכן בשום פנים ואופן לחלל את השבת. מאחר והוא היה כריזמטי וגם נחוש מאד בדעתו, הוא החליט לארגן מרד – אף אחד לא עושה שום מלאכה בשבת! אף אחד לא יוצא לעבודה בשבת!
"המדריכים התעצבנו מאד, כמובן. בהתחלה הם ניסו לפתות בפיתויים שונים, ומאחר ולא נחלו הצלחה בכך התחילו לאיים באיומים שונים, אבל אף אחד מאותם ילדים לא הסכים לחלל את שבת.
"כאשר הסיפור חזר על עצמו בשבת שלאחר מכן, הם החליטו לברר מי עומד בראש המרד ולשלוח אותו מהמחנה, כדי שלא תהיה לו השפעה על כלל הילדים. לא לקח להם הרבה זמן כדי לקלוט שסבא שלי הוא המארגן הראשי של המרד. הם ניגשו אליו ואמרו לו: 'שמע, לך לך לישיבה בבני ברק, רק תעזוב אותנו בשקט'.
"אמר להם סבא שלי: 'אתם רוצים שאני אצא מפה? רק עם שאר החברים. אני לא יוצא מכאן בלעדיהם!'
"הם ניסו להתעקש, אבל הוא היה עקשן יותר. ומחמת השפעתו על הילדים, בשבתות שלאחר מכן כל ילדי המחנה סירבו לחלל שבת. לבסוף המדריכים נכנעו. הבינו שאין עם מי לדבר, ושחררו אותו עם כל החברים".
המשיך בחור הישיבה הצעיר ואמר: "סבי מסר את הנפש על שמירת שבת, ובפטירתו ייאלצו בני המשפחה ליהנות ממלאכה שנעשתה בשבת?!"
"אין לך ברירה", אמר הרופא והלך לו.
במוצאי שבת ניגש הבחור אל האחות, וביקש ממנה את תעודת הפטירה של הסבא. האחות חיפשה, אבל לא מצאה את תעודת הפטירה. היא חיפשה שוב, באופן יסודי יותר. הפכה הכל, ולא מצאה.
"טוב, מה הבעיה", היא אמרה, "זה נמצא במחשב".
הלכה למחשב, ומצאה שהתיקייה נמחקה. הרופא, על אפו ועל חמתו, נאלץ לכתוב את כל תעודת הפטירה מחדש.
הסבא מסר את הנפש כדי לא לחלל שבת ח"ו, והקב"ה שמר עליו גם אחר פטירתו, שלא יבואו צאצאיו למכשול בשמירת שבת.
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך)