יום אחד נכנס רבי יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף, אצל עשיר יהודי פלוני, אשר בלשון המעטה לא הצטיין ביותר בשמירת המצוות. הוא ניסה להסביר לו את מטרת ביקורו: הימים ימי צנע בארץ ישראל אחרי המלחמה. הישיבה הספרדית המרכזית שרויה במצוקה, התלמידים עמלי התורה סובלים מחסור, ויש להחיש להם עזרה.
נענה האיש ואמר: "אתן לכבודו נדבה הגונה, סכום כסף גדול, אבל, לא אכחד מפניך – אין אני מאמין כלל בחשיבות לימוד התורה, שהיא מטרת הישיבה, אך מוכן אני לתרום כדי לעזור לתלמידים המסכנים שלא יסבלו כל כך, שלא ירעבו… לבי נכמר מרוב רחמנות עליהם…"
לשמע דברי העשיר סרב רבי יהודה לקחת ממנו את התרומה, למרות שהפיתוי והניסיון היה גדול, כי מדובר היה בסכום רציני מאד.
השתומם האיש והתפלא: "מדוע יסרב כבודו לקחת? וכי אינו זקוק לתמיכה?"
השיבו רבי יהודה צדקה: "אני מסרב עקרונית, ולא אקח ממך אף פרוטה, מפני שהנך לקוי וחולני בהשקפתך. פשוטו כמשמעו. סבור אתה שאנו זקוקים לכספך בגלל שאנו עניים, מסכנים ואומללים, רעבים ללחם – ולא היא. התלמידים יכולים בנקל למצוא מקורות מחיה, הם יכולים להשתלם ולהיות מדענים, רופאים, מהנדסים, וכיוצא. אבל, הם מוותרים ביודעין על כל הקריירה הצפויה להם, הם מקריבים את חייהם בגבורת נפש, הכל למען המפעל הקדוש של קיום העולם, ככתוב "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" – ואתה אם אינך מאמין בסגולת לימוד התורה, אם אינך משוכנע שבכסף לאחזקת לומדי תורה הנך שותף בקיום העולם, מה לנו ולתרומתך? לא בנדבה כזאת אנו חפצים, לא בממון כזה נקיים את הישיבה!"
העשיר נשאר בשלו, ורבי יהודה צדקה עמד על דעתו ולא לקח ממנו אף פרוטה, כי אם פנה והלך לו.
גיליון שבת אורה, מתוך 'וזאת ליהודה'