"וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה" (לב לא)
מדוע חזרו בני גד ובני ראובן ואמרו למשה רבינו 'את אשר דיבר ה' אל עבדיך נעשה' – מעיר מרן שר התורה הגאון הגדול רבי חיים קניבסקי זצ"ל – הרי כבר אמרו לו כן מיד כאשר הציב להם את התנאי להיחלץ למלחמה לפני ה', עוד לפני שכפל את תנאו, כפי שנאמר בפסוק כ"ה 'וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה'. אם כן, מדוע חזרו שוב על הסכמתם?
רבי חיים למד מכך שבני גד ובני ראובן חזרו על הסכמתם והוסיפו שם ה' 'אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה', כי משה רבינו אמר להם שלא כך אומרים, אלא צריך להזכיר שם ה', ולכן חזרו שוב על הסכמתם עם הזכרת ה'.
מצאתי סמך נאה לדברי מרן הגר"ח מדברי הרמב"ן, וזה לשונו עה"פ וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: 'אמרו לו אין אדוננו צריך לצוות עלינו בתנאי כפול, חלילה לעבדיך מעבור על מה שאדוני מצוה' כי הם דברי ה' ולא נעבור על מצוותו, וזה טעם 'את אשר דבר ה" כי מתחלה אמרו 'כאשר אדוני מצוה'.
למדנו מדברי הרמב"ן שבהכפלת התנאי, התכוון משה לומר להם שהיה עליהם להזכיר את ה' מתחילה, ואולי אם היו עושים כך ומיד אומרים 'את אשר דיבר ה' נעשה', היה סומך עליהם יותר ולא היה נזקק כלל לכפול את תנאו.
***
בפתיחה לספר 'דרך שיחה' מספר הגאון רבי אליהו מן שליט"א: בתו של מרן בעל ה'קהילות יעקב' זי"ע סיפרה שפעם אחת נתקלקלה לה מכונת הכביסה והזמינה טכנאי מתל אביב, עברו שבועיים והטכנאי עדיין לא בא, על כן נאלצה ליסוע בעצמה לתל אביב לקרוא לטכנאי.
כשעמדה לצאת, פגשה באביה זצ"ל והוא שאל אותה להיכן היא הולכת? היא סיפרה לו שכבר שבועיים ימים שמכונת הכביסה מקולקלת והיא נוסעת לתל אביב לקרוא לטכנאי. העיר לה אביה : "מדוע אינך אומרת 'אם ירצה ה"…
היא אכן נסעה והגיעה לתחנה המרכזית בתל אביב, ומשם היתה צריכה לעלות על אוטובוס נוסף כדי להגיע אל הטכנאי, אלא שכאשר ירדה מהאוטובוס הראשון שכחה לשם מה באה לתל אביב, ונאלצה לשוב על עקבותיה… רק כשנכנסה לביתה נזכרה לשם מה נסעה לתל אביב…
***
נכדו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל מספר: באחד מביקוריי האחרונים אצל סבי הג"ר איסר זלמן, סיפרה לי הסבתא הרבנית בילא הינדא מאורע מעניין על מרן ה'חפץ חיים' זי"ע:
שבת אחת אחר תפילת מנחה, עלה ה'חפץ חיים' לבימה בבית הכנסת והכריז: "מורי ורבותי! מחר אעלה לארץ ישראל, וברצוני להיפרד מכם בברכת שלום…"
עצם ההכרה לא היתה תמוהה באזני השומעים, הם ידעו על רצונו העז של ה'חפץ חיים' לעלות לארץ ישראל, אך הם תמהו על כך שהחפץ חיים לא הזכיר 'בעזרת ה"…
במוצאי שבת, חלתה הרבנית רעייתו של ה'חפץ חיים' זי"ע ונאלצו לדחות את הנסיעה. זמן רב לא היתה הרבנית בקו הבריאות, וכשהיא הבריאה נחלש מאוד ה'חפץ חיים' וזקנותו המופלגת לא אפשרה לו לעמוד בטלטולי הדרך הארוכה, ולמרות רצונו העז לעלות לארץ ישראל, לא יצאה התכנית אל הפועל.
הסבא רבי איסר זלמן ישב בחדר הסמוך ושמע את הסיפור מפי רעייתו, כאשר יצא מהחדר נכנס אלינו ואמר: "את העיקר שכחת להדגיש… שהחפץ חיים נהג תמיד לומר 'בעזרת ה" ואפילו כאשר הלך לחדר השני היה מקפיד לומר 'בעזרת ה' אני הולך לחדר השני' וכנראה מן השמים לא רצו שהתכנית תצא אל הפועל ועל כן סובבו שלא יאמר 'בעזרת ה'".