הרה"ח ר' עמרם בינעט
יצא לי פעם לנסוע עם חבר טוב באוטובוס מבית שמש לבני ברק, בדרך שוחחנו על דא ועל הא ותוך כדי נכנסו לדיון רציני ומעמיק בשאלה מה הוא 'אדם טוב', ומה הוא 'אדם רע'.
הרי לכל מטבע יש שני צדדים. למשל, ילד בא לאמא ומבקש ממנה ארטיק. אם אמא משיבה את פניו ריקם ודוחה את בקשתו על הסף, היא אמא רעה? אולי אם היא נותנת לו ארטיק בכל פעם שהוא מבקש היא אמא רעה, כי היא מרגילה אותו להתפנקות ובזבזנות יתר?
בן אדם שמסרב להלוות כסף לשכן החדש שהוא לא מכיר אותו מספיק הוא איש רע? מי אמר… אולי הוא פשוט אדם זהיר?
הרי בכל מעשה שאנחנו עושים, יש מי שיאמר שזה מעשה טוב ויש מי שיאמר שזה מעשה רע. אז איך באמת נוכל לדעת אם אנחנו אנשים טובים או רעים???
אמרתי לאותו חבר שאני חושב שיש לי תשובה לשאלה הזאת: אם אתה אדם שהנטייה הטבעית שלך היא לכיוון החיובי, ורק לאחר מכן אתה עושה שיקולים שלפעמים מטים את ההחלטה לצד השלילי, זה סימן שאתה אדם טוב, שעובד עם שכל ומשתדל להתנהל בצורה חכמה.
אבל מי שחלילה וחס נוטה תמיד לקבל החלטות שליליות, הוא תמיד משיב 'לא' לכל בקשה, וכשמבקשים ממנו טובה השאלה הראשונה שהוא שואל היא 'מה יצא לי מזה', זה אדם שאיך נאמר בעדינות? הוא לא ממש סמל ומופת של טוב לב משתפך…
המשכנו לשוחח ואז שואל אותי החבר שאלה מעניינת בתחום החינוך… "תגיד, אתה הרי מלמד, אני רוצה לשאול אותך, מהניסיון רב השנים שצברת, מה אתה אומר? צריך לתת מתנה למלמד של הילד שלי בסוף השנה? או שבעצם השנה כבר מסתיימת לה, ומה העניין להשקיע בו עכשיו כשבקרוב מאוד הוא כבר לא יהיה המלמד של הבן שלי?
השבתי לו שלדעתי זה יהיה יפה מאוד אם הוא ייתן למלמד איזו מתנה, תלוי כמובן ביכולותיו הכלכליות אבל גם מי שאין הפרוטה מצויה בכיסו יכול לקנות משהו קטן ולהעניק למלמד שהשקיע בבנו לאות הכרת הטוב. למה לא לתת למלמד לצאת עם הרגשה טובה אל החופש הגדול?
אמר לי החבר… אל תדאג, אני כבר קניתי מתנה למלמד של הבן שלי, את השאלה הזאת שאלתי אותך, רק כי רציתי לראות אם אתה אדם טוב, או אדם רע. אני רואה שהתשובה המיידית שלך הייתה שכדאי להעניק מתנה למישהו אחר, זה אומר שאתה אדם טוב…
היכי דמי שנאת חינם?
למה אני מספר את הסיפור הזה כאן? כי אנחנו נמצאים עכשיו בימי בין המצרים, וחוץ מהעובדה שאני ממליץ באמת לכל הורה לקנות משהו קטן למלמדים ולמורות של הילדים שלו, לאות הוקרה על ההשקעה בשנה האחרונה, זה גם זמן שבו אנחנו צריכים לדבר על 'אנשים טובים' ו'אנשים רעים'.
הרי אמרו חז"ל שלא חרב בית המקדש אלא בשביל שנאת חינם. מרנא החפץ חיים הקדוש כותב בהקדמה לספרו, שאם בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, זה אומר שחלילה הוא לא ייבנה מחדש עד שלא נעקור את החטא הזה מתוכנו, כי אם החטא הזה היה גורם מספיק חזק להרוס את הקיים, על אחת כמה וכמה שהוא חזק מספיק כדי למנוע בנייה של משהו חדש.
אבל מה זה בעצם 'שנאת חינם'? איך שונאים אדם בחינם? אתה עובר ברחוב, פוגש מישהו לראשונה בימי חייו ומתמלא שנאה כנגדו?
בדרך כלל כשאדם שונא את זולתו, יש לו סיבה. הזולת פגע בו או עשה לו משהו. זאת אכן שנאה, וברוב המקרים היא גם אסורה על פי התורה, אבל ספק אם היא עונה להגדרה של 'שנאת חינם'.
אני חושב שאפשר לומר ששנאת חינם זה משהו יותר עדין וסמוי ממה שנהוג לחשוב. זאת לא שנאה שאנחנו רוצים לפגוע במישהו ולהרע לו כי אנחנו שונאים אותו. אנחנו אפילו לא מאחלים לו ולא מייחלים שיקרה לו משהו רע חלילה. ממש לא. אם אנחנו נשמע שקרה לו משהו אנחנו אפילו נצטער בצערו, ואולי גם נתרום כסף לילדים שלו במידה ויקימו קרן עבורם.
השנאה הזאת, היא סוג של סלידה, התרחקות. בלי סיבה.
אתה יושב באוטובוס, יש לידך מקום פנוי ואין לך שום בעיה שעוד מישהו ישב לידך. זה די ברור שלכל נוסע יש רק מקום אחד, האוטובוס ממילא עומד להתמלא, זה המצב, כל המקומות יהיו תפוסים.
ואז עולה מישהו לאוטובוס, ובראש שלך עוברת מחשבה: "רק שזה לא יהיה הוא… שלא ישב לידי. בבקשה, שיישב ליד מישהו אחר, אין לי כח אליו, הוא נראה לי אדם לא נחמד…".
זאת שנאת חינם! האיש הזה לא עשה לך כלום, אתה בכלל לא מכיר אותו, מעולם לא פגשת אותו, סתם החלטת שהוא לא נחמד.
יש אנשים שמסוגלים להסתכל בעין עקומה על השכן שלהם, מהרגע הראשון שהם ראו אותו. בלי סיבה מיוחדת. סתם, בחינם! שנאת חינם! בכל כיתה, בכל שיעור בישיבה, בכל בית כנסת בכל קהילה אפשר לראות אנשים שלא מסוגלים לסבול אנשים אחרים, בלי שום סיבה. גם הם עצמם לא יצליחו להסביר אפילו לעצמם איזה פסול הם מצאו בזולת. הם שונאים אותו סתם, שנאת חינם.
מבחן הסוכריה
יש עוד שלב של שנאת חינם, נפוץ מאוד, ושאפשר לראות אותו בצורה מורגשת יותר. אבל כדי לסבר את האוזן אני אפתח בסיפור.
חבר שלי היה מלמד ב'כיתה מכינה'. יושבים שם ילדים כבני שלוש או ארבע שנים, חמודים מאוד. מתוקים מדבש.
הוא מאוד אוהב את התלמידים שלו, ולכן יום אחד בדרך לחיידר הוא קנה חבילה של סוכריות. בכיתה שלו יש 24 תלמידים, ובחבילה שהוא קנה היו 25 סוכריות.
נכנס החבר שלי לכיתה, ומתחיל לחלק את הסוכריות. כמובן שכל הילדים קופצים וכל אחד רוצה לקבל ראשון, אבל הוא כמלמד ותיק ומנוסה אמר להם ש"עד שלא תשבו כל אחד במקום שלו, אף אחד לא יקבל סוכריה".
והילדים? כדרכם של ילדים! בתוך שתי שניות התיישבו כל אחד במקומו וציפו בכיליון עיניים לחלוקת הסוכריות.
הוא מתחיל מהילד הראשון, עובר לילד השני וכך משלים את כל הסיבוב עד שהוא מגיע לילד האחרון, ו… נותן לו שתי סוכריות.
הרי ממילא נשארה סוכריה אחת מיותרת, נכון? אז למה שלא ניתן אותה לילד שקיבל אחרון? הוא חיכה בסבלנות והמתין בשקט, מגיע לו שתי סוכריות.
אבל מה קורה באותו רגע שהילד האחרון קיבל שתיים אחרי שכל השאר קיבלו רק סוכריה אחת? כמובן שבכיתה פורצת מהומה של ממש. הילדים מתחילים לקנא ואפילו לבכות, מה זה, למה אני קיבלתי רק אחד והוא קיבל שתיים?
המלמד רואה שיש כאן ילד אחד מאושר ועוד 23 עצובים, הוא מחליט להפוך את הקערה על פיה, לוקח את הסוכריה המיותרת מהילד האחרון שכמובן מתחיל לבכות, אבל באותו הרגע כל שאר הילדים נרגעים. יופי! ברוך ה', הילד ההוא לא קיבל יותר ממני.
כמובן שכשאנשים בוגרים, אנחנו מבינים היטב שהרוגע הזה של הילדים האחרים הוא ילדותי וטיפשי. מה זה מוסיף לך שהחבר ההוא קיבל רק סוכריה אחת, זה לא שאת הסוכריה המיותרת הרבי הביא לך. הוא לקח אותה הביתה, אולי אכל אותה בעצמו. למה בכית מקודם ולמה הפסקת לבכות עכשיו? הרי לך ממילא הייתה סוכריה אחת מקודם ויש לך סוכריה אחת עכשיו!
כמובן שזה מגיע מקנאה.
ילדים רעים, כמו כולם…
ועכשיו אני רוצה לשאול את עצמנו שאלה. האם הילדים האלו הם ילדים רעים? ברור שלא. הם מתנהגים כמו כל הילדים בעולם. זה טבעם של ילדים בגיל הזה, לקנא בכל דבר. זה לא חינוך לקוי חלילה, אלו פשוט ילדים בני ארבע.
ככה האדם נולד. עם מידות רעות ומושחתות. "עייר פרא יוולד". זה לא רק הילד שלך ידידי היקר, זה הילד של כל אחד ואחד מאתנו.
ומה קורה כשהילדים האלו גדלים? אם המידות הרעות הולכות לטייל איפשהו? הן עוזבות אותנו והולכות למצוא מקום בלבבותיהם של אנשים אחרים כדי לשרות בתוכם? לא ולא. המידות האלו נשארות ואנחנו צריכים לעקור אותן ולהוציא אותן מלבנו.
כמובן שאנחנו לא מקנאים בשכן שיש לו שתי סוכריות, אבל האם אנחנו לא מקנאים בזה שיש לו בית יותר גדול או יותר יפה, האם אנחנו לא מקנאים בזה שיש לו רכב ואנחנו צריכים להידחס באוטובוס? האם אנחנו לא מקנאים בו על זה שהילדים שלו מצליחים בלי עין הרע בלימודים והילדים שלנו צריכים כל הזמן עזרה חיצונית?
מה אתה מקנא? אם הילד שלו יהיה פחות מוצלח, הכישרונות שלו יעברו לילד שלך? אם האוטו שלו יתקלקל, לך יהיה יותר מקום באוטובוס?
העבודה שלנו היא להתגבר על המידות הללו, ולהפוך אותן. להתחיל לפרגן, לשמוח בהצלחתו של הזולת, ליהנות ולהתמוגג מנחת כשהשכן שלנו מצליח ובונה עוד שני חדרים לבית שלו. איזה כיף לי! ברוך ה', השכן שלי ייהנה עכשיו מבית מרווח יותר. אני מאושר!
אם אנחנו לא נעבוד על זה, אם אנחנו לא נתאמץ להוציא את המידות הרעות מהלב ולקנות את המידות הטובות, הן לא ילכו לשום מקום.
אם לא ננקה, הלכלוך יישאר!
ישבתי פעם ב'בין הזמנים' באיזה בית כנסת שכונתי באחת מערי השפלה, ובספסל לפני ישבו שני אברכים ממתפללי בית הכנסת וניהלו ביניהם שיחה…
"תשמע, כל הכבוד ליצחק", אומר האחד לחברו, ומתוך הדברים הבנתי שיצחק הזה הוא לא אחר מאשר גבאי בית הכנסת. "מאז שהוא נכנס לתפקיד הוא 'הרים' את בית הכנסת. איזה מזגנים, תראה איזה יופי הוא צבע את הקירות, כל הספרים מתוקנים וכרוכים. כל הכבוד לו!".
החבר משיב לו מיניה וביה: "בוא לא ניסחף… הוא בסדר גמור, אבל את המזגנים הוא התקין בגלל שהוא מאוד סובל מחום, ותמיד הוא היה מזיע בצורה מזעזעת עד שהותקנו המזגנים החדשים, את הספרים הוא נתן לאחיו הצעיר לכרוך ולתקן, בתמורה לתשלום מלא, ואת הקירות הוא צבע בשבוע הראשון שלו בתפקיד, כי הוא רצה להרשים את כולם ולהראות שדברים השתנו כאן בבית הכנסת…".
זה הזכיר לי את הגמרא במסכת ברכות בדף נח ע"א: "הוא (בן זומא) היה אומר: אורח טוב מהו אומר? כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי!
"אבל אורח רע מהו אומר? מה טורח טרח בעל הבית זה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית זה לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו…".
לכאורה, כשלומדים את הגמרא הזאת צריכים לשאול שאלה. אני לא מבין, לומר שקר זה טוב, ולומר אמת זה רע? הרי האורח הזה באמת אכל רק פת אחת, הוא שתה רק כוס אחת… את כל השאר אכלו בעל הבית יחד עם אשתו ובניו. למה זה רע לומר את האמת?
וכך גם לצד השני. למה האורח השקרן הוא האורח הטוב. וכי בעל הבית הכין את הכל רק בשבילך? אשתו והילדים שלו לא אכלו היום כלום? רק אתה אכלת את הכל לבד? על מי אתה עובד???
אלא מה התשובה? ה'רע' וה'טוב', זה לא רק עניין של אורח, אלא צורת הסתכלות. האיש הטוב, כשהוא רואה שמישהו עשה משהו, הוא משבח אותו. הוא רואה את החיובי שבמעשה. אבל אדם רע, תמיד יש לו הערות וביקורת. תמיד הוא רואה את החלק הרע, יש לו תלונות, וגם אם הוא לא מתלונן כי בסך הכל הוא אורח והמארח נתן לו הכל בחינם ולא ביקש שום תמורה, אז הוא לפחות לא מפרגן לו ולא משבח אותו על המאמץ. הוא דואג לוודא שה'הכרת הטוב' שלו תהיה מוגבלת במינון המדויק לפי הטובה שהמארח עשה עמו, אפילו לא גרם אחד יותר ממה שמגיע לו…
זה לא רק אורח רע! זה אדם רע, שכרגע הוא אורח, ולמרות שהוא אורח הוא עדיין יכול להיות רע כלפי המארח שגמל עמו חסד, כי זו דרכם של אנשים רעים.
לכן חשוב שמדי פעם נשב עם עצמנו, וכמובן גם עם הילדים שלנו, ונדבר על זה. חשוב שנציף את העניין הזה, הילד שלנו צריך לדעת שאם הוא לא יעבוד כדי לשרש את המידות הרעות מלבו, הוא יישאר רע כל ימי חייו חלילה וחס. הרוע לא הולך לשום מקום, אנחנו נולדנו איתו ונישאר איתו כל ימי חיינו אם לא נתאמץ להוציא אותו.
אבל לא רק את הילדים שלנו אנחנו צריכים לחנך לעניין הזה, אלא גם את ההורים שלהם, את עצמנו. כי כידוע, הדוגמה האישית היא החינוך הטוב ביותר, ובלעדיה אי אפשר להשיג דבר בחינוך הילדים.
היכי דמי הכרת הטוב?
אני אסיים את הנושא בסיפור קצר שאותי באופן אישי תפס מאוד חזק. קראתי אותו בספר לילדים, אבל המסר שלו נכון מאוד גם ואפילו בעיקר למבוגרים.
הסיפור הוא על שופט בכיר מאוד שכיהן כנשיא בית המשפט העליון של מדינת ישראל, ושנחשב לדמות משפיעה מאוד בעולם המשפט הישראלי והבינלאומי.
פעם יצא לו לשוחח עם דיין בכיר בבית דין יהודי ההולך על פי דרך התורה המסורה לנו מדור דור.
אמר אותו שופט לדיין, יאמר לי כבודו, שמעתי שאצלכם, גם אם מישהו נתן לדיין אי פעם טובת הנאה קטנה, ששוויה אינו עולה אפילו על 20 שקלים, הדיין חייב לפסול את עצמו ואינו יכול עוד לדון את האיש הזה. האם יש אמת בדבר?
השיב לו הדיין בחיוב: אכן, שוחד הוא שוחד, בין אם מדובר בסכום גדול ובין אם מדובר בסכום פעוט. גם שקל אחד בלבד ייחשב לשוחד.
נענה השופט והגיב בזלזול על דברי הרב: "אתם כאלו אנשים קטנים? אפילו עשרים שקל משבשים את דעתכם ומסוגלים לגרום לכם להתעוור ולא לפסוק את הדין כראוי? איפה הבגרות ורחבות הדעת? אנשים עם מערך שיקולים סביר, לא ייתנו להנאה בשווי של עשרים שקלים להכריע משפט או דין העוסק באלפי שקלים ובוודאי לא במיליוני שקלים…
הדיין חייך והשיב לשופט שגם הוא יש לו שאלה. נענה השופט ואמר, בבקשה, ישאל כבודו, אני אשתדל לענות על כל שאלה.
"נניח שמגיע אליך אדם ונותן לך מזוודה קטנה, ובה מסודרים שטרות ירוקים, מאה אלף דולרים!
"למחרת בבוקר, אתה מגיע לבית המשפט והנה האיש הזה מתייצב שם כאחד הנידונים. האם תפסול את עצמך מלדון ותגיד שהכסף שקיבלת כמתנה עלול לשמש כשוחד אם אתה תפסוק בעניינו?…".
"כמובן", ענה השופט הבכיר, "אם הוא נתן לי מאה אלף דולרים, זה סכום ענק, אני מחויב לו, בין אם אני מודע לכך ובין אם אני לא מודע לכך, אני חייב לו טובה ואני תמיד אחפש להצדיק אותו ולהגן עליו אחרי שקיבלתי ממנו כסף רב כל כך…".
נענה הרב בחיוך של מנצחים: "תראה איזה אדם קטן אתה", אמר לשופט, "אני, גם אם מישהו ייתן לי שקל אחד בודד, אני אכיר לו טובה וארגיש שאני חייב לו טובה. אבל אתה, כדי לעורר אצלך רגש של הכרת הטוב צריכים לפטם אותך בלא פחות ממאה אלף דולרים… ואתה עוד טוען שאנחנו אנשים קטנים???".