"כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן… כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (כב, כא-כב)
לפנינו סיפור מדהים שאירע לפני כמה שנים, ממנו נלמד על כוחן ומעלתן של דמעות היתום בשמים:
אבי וסימה היו שני בני זוג ממוצא מזרחי, ממשפחות שומרי תורה ומצוות. שניהם קרבנות של ההעברה על הדת שנעשתה על ידי גורמי השלטון בארץ לאחר קום המדינה. הם נשטפו בזרם העכור של הישראליות החילונית ולא הקפידו על שמירת מצוות. אבל דבר אחד נשאר טבוע בדמם: שמירת שבת. מדי שבת עושים קידוש, לא נוסעים בשבת, לא מדליקים אור.
הם הקימו משפחה, נולדו להם שני ילדים, גידי ודני. בני הזוג עבדו בתעשייה האווירית, ולאחר שהצטיינו בתפקידיהם הם קיבלו בונוס: נסיעה קבוצתית לארצות הברית למשך שלושה חודשים. כשעברו על פרטי הנסיעה התברר להם שהדבר כרוך בחילול שבת. לפי התוכנית, הקבוצה תצא לטיול ברחבי ארצות הברית למשך חמישה ימים, מיום חמישי עד יום שלישי, כשבאמצע – שבת.
הם ניצבו בפני ניסיון לא קל עבורם. ליצר הרע יש תירוצים רבים: "לא נורא, אין ברירה, זה חד פעמי"… השניים התלבטו והתחבטו, אך לא עמדו בניסיון והצטרפו לטיול.
בשבת טיילה המשפחה באזור מושלג, הראות היתה לקויה ותוך כדי נסיעה מכוניתם התדרדרה לתהום בעומק של שלושים מטר. אבי המשפחה נהרג במקום, וסימה ושני בניה נפצעו והיו לכודים בתוך הרכב המרוסק. זעקות השבר של הילדים החרידו את הסביבה, אך לא היתה שם נפש חיה שתבוא להגיש עזרה.
בתוך כל הגיהנם הנורא הזה, סימה קלטה את המסר השמימי תיכף מיד. היא ראתה בזה עונש משמים על כך שהעזו לחלל את השבת. באותו רגע קשה היא פנתה אל בורא עולם ואמרה: "אבא בשמים, אני יודעת שעברתי את הגבול, נתת לי מכה אנושה, שמגיעה לי. אבל אתה אבא רחום וחנון. אם תיחלץ אותי מהתאונה וילדיי יחיו, אני מקבלת על עצמי למסור אותם לחינוך תורני, ואעשה הכל כדי לגדלם לתורה ולמצוות. אנא ממך, חוס עלינו!"
טרם כילתה לדבר, והנה היא רואה שני מסוקים אמריקנים חגים מעליהם בגובה נמוך. עד היום אין לה מושג איך הם הגיעו לשם. מתוך המסוקים השתלשלו אנשי כוחות ההצלה והם חילצו אותה ואת שני ילדיה, וכן את גופת הבעל.
המשפחה שבה לישראל. אבי המשפחה הובא לקבורה. סימה ושני ילדיה התיישבו במרכז הארץ ונזקקו לתקופת החלמה ושיקום ארוכה, שכללה גם ניתוחיים פלסטיים. סימה אספה את השברים וניסתה לחזור לחיים. היא היתה חדורת מטרה לקיים את הנדר שנדרה בעודה לכודה בתוך המכונית המרוסקת.
היא ביררה על מקום לימודים תורני קרוב למקום מגוריה שיתאים לילדיה. המליצו לה על תלמוד תורה "שארית ישראל" בפתח תקוה. כבן העיר, זכיתי גם אני בנערותי ללמוד בתלמוד תורה זה.
גידי, הבן הגדול, נכנס לכיתה ה'. המורה היה הרב יוסף פישר, שכיום משמש כמנהל התלמוד תורה. הם למדו בגמרא פרק המפקיד. אחרי כמה חודשים נערך מבחן לתלמידי הכיתה על עמוד וחצי גמרא. הרב פישר לא חשב לרגע שהמבחן מיועד גם לגידי, נער חילוני שפסע את פסיעותיו הראשונות חודשים ספורים לפני כן. הדבר היה פשוט ומובן לו כל כך, עד שלא ראה צורך להודיע לו על כך במפורש.
אבל גידי בתמימותו סבר שהמבחן נועד גם לו, הרי אף אחד לא אמר לו אחרת. ובעצם, למה לא? המבחן נועד לכל תלמידי הכיתה, והוא אחד מהם ולמה שיהיה פטור מן המבחן?…
בלילה לפני המבחן הוא ביקש מאמו לחזור אתו על החומר. סימה היתה אובדת עצות. מצד אחד, כל הכבוד לגידי שלה שרוצה כל כך להצליח במבחן, אבל מצד שני, כיצד היא יכולה לעזור לו? לימוד גמרא הוא עניין לאבות, לא לאמהות, ובמקרה שלהם, האבא איננו, ואפילו אם היה בחיים – גם האבא לא היה יכול לסייע לבנו…
גידי מירר בבכי: "למה אני צריך לסבול מכך שאני יתום?" לבה של האם נקרע מצער, אבל מה יכלה לעשות? בכיו של הבן לא פסק, עד שהוא התעייף ונרדם.
ואז, בשנתו, מופיע האבא בחלום. מזה שנתיים שהוא בעולם האמת. האב אומר לו: "גידי, דע לך, הפעלת שלוש פצצות בשמים. פצצה ראשונה – בקשה של יתום, שערי שמים פתוחים לרווחה. פצצה שניה – דמעות, שערי דמעות לא ננעלו. פצצה שלישית – בקשה על תורה. לא ביקשת אופניים, לא ביקשת טיול, ביקשת לחזור על דף גמרא. 'קרוב ה'… לכל אשר יקראוהו באמת' – יקראוהו על ענייני אמת. ואחרי שהפעלת שלוש פצצות בשמים, שלחו אותי ללמוד אתך את הגמרא".
בהמשך החלום, אבא של גידי חזר אתו על הגמרא כזקן ורגיל והכין אותו היטב לקראת המבחן שלמחרת.
לפני שהסתלק מן החלום, הוסיף האב ואמר לבנו: "תאמר לאמא שלא אשכח לה לעולם את מה שעשתה, כאשר העבירה את ילדיה לחינוך תורני. אין לכם מושג איזו טובה נצחית היא עשתה לי!"
גידי התעורר מבועת מן החלום. אמצע הלילה. הוא העיר את אמא שלו והודיע לה בהתרגשות: "אמא יש לך דרישת שלום מאבא. הוא לימד אותי את כל החומר בגמרא".
האמא הביטה על בנה בחצי חיוך ואמרה לו: "אתה עייף, תמשיך לישון"… היא היתה בטוחה שבנה הוזה. בבוקר הביאה אותו לתלמוד תורה, כהרגלה מדי יום. אחרי תפילת שחרית החל המבחן בגמרא. הרב פישר חילק לתלמידים את טפסי המבחן ולא פסח גם על גידי, כשבלבו יודע שזהו 'מקרה מיוחד'. אמנם רשמית הוא לא פטר אותו מהמבחן, כדי שלא ירגיש נחות ויוצא דופן, אבל מאידך, איש לא דורש ממנו להיות בשורה אחת עם שאר תלמידי הכיתה הוותיקים.
ואז התרחש הפלא הגדול. הרב פישר שם לב שגידי רכון על דף המבחן ומשיב את התשובות בכובד ראש. הוא הסתקרן לבדוק את תוכן התשובות של גידי, ולהפתעתו הרבה התשובות היו מלאות ומדויקות. מבחן מושלם. הציון: מאה!
הרב פישר קרא לגידי והחמיא לו על המבחן, והוסיף לשאול בעדינות: "איך הצלחת לחזור על כל החומר ולדעת אותו על בוריו?"
גידי השיב בפשטות: "אבא שלי למד אתי בחלום"…
הרב פישר ההמום צלצל לאמו של הילד וסיפר לה על המבחן ועל דבריו הסתומים של גידי. סימה קפאה על מקומה מהתרגשות, היא עזבה את עיסוקיה ומיהרה לתלמוד תורה. היא רצתה לראות בעיניה את המבחן של בנה. גידי שב וסיפר לה בתמימות ובפשטות על החלום, ועל דברי אביו שביקש לשבח את סימה על כך שהעבירה את שני ילדיהם לחינוך תורני.
כשראתה את דפי המבחן כשהם גדושים בתשובותיו הארוכות של גידי, סוף סוף הבינה שהוא לא הוזה. זו מציאות שאי אפשר להכחישה.
לימודו של הבן – כלימודו של האב
הסיפור הנפלא הזה היה ידוע לי זה מכבר, אולם במשך שנים היה קשה לי: איך בחור חילוני, שמעולם לא ראה צורה של דף גמרא, קיבל רשות בשמים ללמד את בנו עמוד וחצי גמרא? ומהיכן הוא עצמו שאב את ידיעותיו?
עד שמשמים זימנו לי את התשובה, שהיא מדהימה לא פחות מן הסיפור.
פגשתי את הרבנית סלושץ מפתח תקוה. בעלה המנוח, ר' שמואל יצחק זצ"ל, היה מחנך ותיק ב'שארית ישראל'. בנערותי זכיתי ללמוד אצלו, וכעבור שנים הוא לימד גם את הנער גידי. בשיחה עם הרבנית סלושץ עלה סיפורו של גידי, ואז העליתי בפניה את תהייתי, איך ייתכן שנשמתו של אדם חילוני תלמד עם בנה דף גמרא. מניין הוא שאב את ידיעותיו?
היא השיבה לי שבעלה המנוח, ר' שמואל יצחק, סיפר לה שגם הוא תהה על כך, ובסקרנותו פנה לגידי עצמו ושאל אותו: "איך היה הלימוד עם אביך? האם אביך ידע את החומר, ואם ידע – מניין ידע, הרי מעולם לא למד גמרא?"
ואז באה תשובתו המדהימה של גידי: "אבא שלט בחומר והכין אותי מצוין למבחן, שאלתי אותו: אבא, מהיכן אתה יודע את החומר? ואבא השיב לי: העובדה שילד שלי לומד תורה – נחשבת בשמים כאילו אני עצמי לומד! כי אנחנו נשמה אחת. 'ברא כרעה דאבוה', הבן הוא כרגלו של אביו, וכשהרגל מזדקפת – כל הגוף מזדקף. וכך, הנשמה שלי בשמים למדה תורה והיא יכולה לחזור ולשנן אתך את הסוגיה שלמדת בתלמוד תורה".
סימה קיבלה על עצמה לפרסם את המעשה הנפלא הזה בכל העולם, להראות מה כוחה של דמעת יתום, ועד כמה גדולה חשיבות לימוד התורה בשמים. היא הקימה את ביתה מחדש, שני הילדים בגרו וכיום הם אברכים מופלגים מרביצי תורה.
ויש נקודת מחשבה שאינה נותנת מנוח. נחשוב רגע, הרי הכל קרה בזכות התאונה הנוראה ההיא! איזו טלטלה ושינוי עצום חוללה התאונה. משפחה שלמה שינתה את חייה, מן הקצה אל הקצה. אבי המשפחה עלה לעולם האמת ושם נטהר בזכות המעשה שעשתה רעייתו, שהעבירה את ילדיה לחינוך תורני. ובעת הצורך ירד האב מן השמים והתגלה לבנו בחלום, כדי לעסוק עמו יחד בתורה. נורא נוראות!
התאונה ההיא שימשה כמו 'שוק חשמלי' שניתן ללב מפרפר והחזיר אותו לחיים. הלב היהודי שכמעט שבק חיים, חזר לפעום.
היתום שזכה במקום הראשון
סיפרתי את הסיפור המפעים הזה בכנס גדול של ארגון החסד "זה לזה" בפני מאות אלמנות. בסיום דבריי קמה אשה מן הקהל, מחנכת ידועה בירושלים, וסיפרה סיפור דומה שאירע עם בנה, וכך סיפרה:
בעלי היה ראש ישיבה בירושלים. כל השנים, כמקובל במשפחות בני התורה, הוא נהג ללמוד ולשנן עם הבנים את סוגיות הגמרא שנלמדו בחיידר. לאחר פטירתו נפער חלל גם בתחום הזה.
יש לי בן בשם ישראל מאיר, שלמד בחיידר "חוות דעת" בירושלים. בהיותו בכיתה ז' נערך מבחן פומבי על פרק המקבל. ישראל מאיר רצה לחזור על החומר, אך לא היה לו עם מי. ההרגשה היתה נוראה. הוא מירר בבכי, אך לא ידעתי איך לעזור לו. הוא התעייף ונרדם, בלי שידע את החומר כראוי.
כשקם בבוקר הוא ניגש אלי בשמחה ובישר לי: "אני שולט בחומר… אבא בא אלי בחלום ולימד אותי את כל פרק המקבל".
המבחן הפומבי נערך, בסיומו התברר כי ישראל מאיר זכה במקום הראשון!
האב מבקש בחלום להתפלל על בנו
ואוסיף סיפור אישי שאירע במשפחתנו:
בשנת תשע"ג נפטר בני הרב אוריה, זכרו לברכה לחיי העולם הבא. הוא השאיר ארבעה יתומים – שלושה בנים ובת. שלושת הילדים לומדים בתלמוד תורה "בנין עולם" בבית וגן. אחד מהם התייתם מאביו בהיותו בכיתה נמוכה, וברוך ה', במשך כמה שנים הוא עשה חיל בלימודיו. אך כאשר הגיע לכיתה ו' חלה ירידה בלימודיו. דאגנו לו, עשינו כל מה שיכולנו כדי להעלותו חזרה על דרך המלך.
במוצאי שבת, נר ראשון של חנוכה, חזרתי מתפילת מעריב והתכוננתי להדלקת נר חנוכה. הצצתי במכשיר הטלפון שלי וגיליתי ארבעים שתיים שיחות שלא נענו. כל השיחות היו מאברך אחד, שהיה מחבריו הקרובים של אוריה מהישיבה וליווה אותו במסירות במשך שנות מחלתו, וכיום הוא מלמד בתלמוד תורה "בנין עולם" שבו לומדים ילדיו של אוריה.
מה כל כך דחוף? נבהלתי. מיהרתי להתקשר אליו. האברך שאל אותי בבהילות: "כבר הדלקת נר חנוכה?" כשהשבתי לו שאני בדרך להדלקה, הוא נרגע ואמר: "אוי, ברוך ה'!", והוסיף: "לפני שאתה מדליק נרות אתה חייב לשמוע את הסיפור".
וכך סיפר: "לפני כמה ימים אוריה נגלה אלי בחלום. נבהלתי. אוריה פנה אלי ואמר: 'ילד יהודי לא יכול לגדול בתורה בלי תפילות. אני מבקש ממך, תפנה לאמי ותבקש ממנה בשמי, כי תתפלל על נכדה – בני, שיעלה ויצליח בתורה ויראת שמים!'"
"אוריה סיים את דבריו ונעלם. התעוררתי בבעתה, מבולבל ונבוך. זה לא דבר מה בכך, שאוריה נגלה אלי בחלום. אבל מצד שני, חלום זה רק חלום, הרי 'חלומות שוא ידברון', ובאופן טבעי הדחקתי את החלום מלבי".
אולם כמה ימים לאחר מכן חזר הדבר. אוריה שוב התגלה אלי בחלום ואמר לי: 'ביקשתי ממך שתפנה לאמי ותבקש ממנה להתפלל על בני. אל תשכח!'
"כשהתעוררתי בבוקר שחזרתי את החלום, הוא היה דומה לקודמו. גם הפעם התגובה שלי היתה הדחקה והתעלמות".
"והנה" – המשיך החבר לספר – "אתמול בלילה, בליל שבת, נגלה אלי אוריה בחלום בפעם השלישית. הוא שאל אותי: 'מדוע אתה מתעלם מהבקשה שלי?! הלא ביקשתי ממך שתפנה לאמי – הסבתא של בני, ותבקש ממנה להתפלל עליו'".
"ואז אוריה הוסיף ואמר: 'מחר בלילה מתחילים להדליק נרות חנוכה. חנוכה הוא עת רצון מיוחדת. אני מבקש ממך שתאמר לאמי שתנצל את עת הרצון הזו, ובמוצאי שבת, בשעת הדלקת הנר, תתפלל מעומק הלב על בני, שיזכה להתעלות בתורה וביראת שמים!'"
סיפר החבר: "אחרי ההתגלות השלישית בחלום, הרגשתי מספיק קרוב לפתוח אתו בשיחה. שאלתי אותו: 'אוריה, למה באת אלי, למה לא באת לרעייתך, לאמא של הילד שזקוק לתפילה?' ואוריה השיב: 'לא מכבר היא התחתנה בשנית והקימה את ביתה מחדש, אינני רוצה להפריע לה'".
והוסיף החבר: "בשנותיו האחרונות של אוריה, אחרי הניתוח בעין, היתה רטיה על פניו. אך בחלום הוא הופיע בלי הרטיה. שאלתי אותו: 'אוריה, איפה הרטיה?' והוא השיב: 'שכחת איפה אני נמצא?'"… והסתלק.
מיד במוצאי שבת הזדרז החבר להתקשר אלי, לפני הדלקת נר חנוכה, כדי לספר על החלום המופלא ועל הבקשה המיוחדת של אוריה.
(רבי מנחם שטיין שליט"א – דורש טוב שמות)