הרב יהושע לייבזון
בשבוע שעבר האזנתי, לשיחה מיוחדת של הגאון רבי אשר וייס שליט"א, על אמו הרבנית הצדקנית מרת פראדל וייס ע"ה.
השיחה כולה היתה מאוד מרגשת, הגר"א וייס שליט"א דיבר על אמו עם כל הרגש הטבעי של אהבת בן לאמו, אבל היו שם שתי נקודות שתפסו את תשומת הלב שלי באופן מיוחד: סיפור, וגם 'ווארט' נפלא שאמר בשם אמו ע"ה. כשהווארט משלים את הסיפור באופן מלא.
וכך היה המעשה: בהיותה נערה כבת 15 שנים, הגיעה הגב' וייס למחנה אושוויץ. היא הגיעה יחד עם בני משפחה רבים, כ-30 איש היו מקרב בני משפחתה, ובכללם אביה ואמה, אחיה ואחיותיה, הסבא והסבתא, דודים, דודות ובני דודים.
הם עמדו בתור שבו בוצעה הסלקציה על ידי אותו רשע ימ"ש, שהחליט בהינד עפעף מי ילך לימין ומי לשמאל. בעמדם שם, הם התנחמו זה בחברתו של זה, נכון שהם נמצאים במקום איום ונורא, נכון שהם איבדו את כל רכושם ונגררו לכאן בעל כרחם ברכבות משא, אבל לפחות הם ביחד, כל בני המשפחה.
ואז, כשהגיע תורם החל הרשע ימ"ש להפנות את כולם לצד שמאל, ורק הנערה בת ה-15 היתה היחידה מכל בני המשפחה שנשלחה לימין.
היא נחרדה ונבעתה, מאנה לקבל על עצמה את ההחלטה התמוהה, ובלי לחשוב פעמיים החלה לרוץ לצד שמאל, כדי להצטרף לשאר בני המשפחה, בעודה ממרה את פיו של הנאצי.
אבל הוא, הנאצי, לא ויתר לה, אחד מעושי דברו תפס אותה והשליך אותה בחוזקה לעבר הדרך הפונה לימין, כאילו היתה חפץ דומם וחסר נשמה.
היא נפלה ארצה, נחבטה ונחבלה, ראשה הסתחרר עליה, וכשקמה על רגליה והפנתה את מבטה לעבר בני המשפחה, כבר לא ראתה אותם. הם נעלמו לבלי שוב.
עוד באותו היום כבר נעלמו כל בני המשפחה, ולאחמ"כ עלו בסערה השמימה. ואילו היא, הנערה בת ה-15, נשלחה לעבודת פרך במחנה העבודה.
"אותו נאצי רשע לא ידע שבמעשיו אלו היא מקים שבט בעם ישראל", אמר הגר"א וייס בדברים אחר אמו. "אמא האריכה ימים, חיה עד גיל 93, והותירה אחריה כ-500 צאצאים, כולם יראים ושלמים ורבים מהם תלמידי חכמים מופלגים ומרביצי תורה…".
אהבת עולם
אחרי השואה השתקמה הגב' וייס ע"ה, הקימה את ביתה עם בעלה זצ"ל, והעמידה דורות לתפארת, בעודה עוסקת בהוראה ובהמשך מתמנה לכהן כמנהלת בבית החינוך לבנות בקריית צאנז בנתניה.
היא היתה אשה משכלת ויראת ה', ואף אמרות טהורות של דברי תורה שחידשה בעצמה נשמעו מפיה.
בדבריו הזכיר בנה הגר"א יבלחט"א, אימרה אחת משמה: אנחנו תמיד אומרים לפני קריאת שמע את ברכות קריאת שמע: "אהבת עולם אהבתנו", "אהבה רבה אהבתנו", "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת", 'אוהב עמו ישראל' "הבוחר בעמו ישראל באהבה".
למה דווקא זה החלק בתפילה שבו אנו מזכירים שוב ושוב את אהבת הקב"ה לעמו ישראל יותר מבכל מקום אחר בתפילה? למה דווקא לפני קריאת שמע?
אלא, היתה אומרת הרבנית מרת פראדל וייס ע"ה, לפני שיהודי אומר "שמע ישראל… ואהבת את ה' אלוקיך", הוא צריך קודם להבין ולהפנים כמה הקב"ה אוהב אותו. כשנבין כמה הקב"ה אוהב אותנו, האהבה שלנו אליו תתעצם ותתגבר עשרת מונים!!!
וזה המשפט שגב' וייס ביקשה לכתוב: "הכרת הטוב בלבה, חדוות חיים בקרבה".
כי אכן, למרות שעברה מה שעברה, למרות הקשיים העצומים שחוותה, היו שנותיה שוות לטובה! היא ראתה את הטוב שבכל דבר.
כי כשאדם מתבונן על העולם דרך עין טובה, דרך 'משקפיים של אמונה', מתוך הבנה והכרה שהקב"ה אוהב אותנו אהבה רבה, אהבת עולם, הוא נשאר עם חדוות חיים שמלווה אותו בכל מקום ובכל זמן.