דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא, הם ללא ספק דברים יסודיים ונעלים ביותר, הראויים לכל בן תורה ללמדם, לדעתם, לשננם ולהפנימם היטב. עליהם מבוססים יסודות האמונה, ובהם גלומים כל עיקריה ושורשיה.
הגאון הצדיק רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', התבטא פעם: "היה שווה להגיע לעולם רק כדי להכיר את דברי הרמב"ן הללו!".
בדברינו כעת נתמקד בחלק מדבריו, ונוסיף להאיר אותם מעט באור יקרות:
"…ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון…. והצריך שנכתב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבוקר ובערב… וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלוקים".
"כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בעניינה, כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה. מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחרות, וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו.
"ולפיכך אמרו (אבות ב, א): 'הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה', שכולן חמודות וחביבות מאד. שבכל שעה אדם מודה בהן לאלוקיו. וכוונת כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה. שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין לאל עליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו…".
המשגיח, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, היה אומר כי היות והרמב"ן היה שלם בתכלית השלימות בשלושה תחומים שונים: גאונות, חקירת השכל וקבלה, הרי שאם הוא אומר כי אין טעם אחר ביצירה הראשונה, מלבד שנדע את השם ונודה לו שבראנו, בהכרח שלא יתכן שיהיה טעם אחר! מלבד מטרה זו בלבד "שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו!".
מלשונו של הרמב"ן שכתב: "כי הקונה מזוזה בזוז אחד", משמע כי עצם קניין המזוזה, אפילו עוד קודם שקבעה בפתחו, כבר: "אם נתכוון בעניינה הודה בחידוש העולם והשגחתו… והאמין בכל פינות התורה". עלינו להיווכח כמה כח גלום בזוז אחד, כאשר משתמשים בו לצרכים נכונים בכוונה נכונה!
הזוז היחיד והמועט הזה, אם היתה בו כוונה ראויה, הרי שהוא בעל ערך עצום – על ידו נהפך האדם למאמין בכל פינות התורה!
הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, בעל 'משמר הלוי', תאר פעם באחד משעוריו כיצד רבו הגדול, מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', הרגיש במזוזה כמניע ומזרז בעבודת השם יתברך. בכל פעם שהיה יוצא מביתו, היה רבי יחזקאל מצמיד בהתרגשות רבה את אצבעות ידו אל המזוזה 'ומתכוון בעניינה', ואומר: "רבונו של עולם! אני יוצא כעת מביתי בריא ושלם, מבקש אני מלפניך בתחינה, שאזכה לחזור לכאן בריא ושלם…".
הרושם שהשפיע הדבר על הרואים היה עצום ונשגב!
שגורים היו על לשונו של רבי יחזקאל דברי הרמב"ם הנודעים (הלכות מזוזה ו, יג): "חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שייכנס ויצא יפגע בייחוד השם – שמו של הקדוש ברוך הוא, ויזכר אהבתו ויעור משנתו ושגיונותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר עומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור עולמים, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים".
בכל פעם היה רבי יחזקאל משנן את דברי הרמב"ם הללו בבכי נרגש, כשלאחריהם תרגם את הדברים במלים שלו: "אתם שומעים? אדם עובר בפתחי ביתו עשרות פעמים ביום. בכל פעם שנכנס ויוצא ורואה את המזוזה, הוא מוכרח להזכר שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור העולם! כמה התעוררות יש בזה! כמה זה מחייב אותנו לחיות את הרבונו של עולם!".
דבר נפלא שמעתי מהגאון רבי אריה הכהן פרידמן שליט"א, ששמע מהגאון הצדיק רבי יצחק גרינברג זצ"ל, ששימש כמשגיח בישיבות 'כנסת חזקיהו' ולומז'ה בפתח-תקוה, ומבכירי וותיקי תלמידי ישיבת חברון:
לעת זקנותו של הגאון הצדיק רבי לייב חסמן זצ"ל, משגיח ישיבת חברון ובעל ה'אור יהל', ליווה אותו פעם רבי יצחק בדרכו מביתו לכיוון הישיבה. לפתע, באמצע הדרך נעצר רבי לייב ואמר: "אוי! שכחתי דבר מה…", סב על עקבותיו, והחל לשוב לכיוון הבית.
בתחילה ניסה רבי יצחק להניא אותו מכוונתו ואמר לו: "רב'ה! אנא אל תטרחו. אם שכחתם דבר מה אני יכול לחזור ולהביאו עבורכם". אולם רבי לייב סרב, בהטעימו: "אני מוכרח ללכת בעצמי, כי זו מצווה שבגופו!". רבי יצחק היה סקרן לדעת איזו מצווה שכח רבו לקיים, שבגינה טורח לשוב לביתו בגיל לא צעיר, ופסע מאחוריו בעדינות.
מה מאד נדהם רבי יצחק לראות את רבו – רבי לייב – מגיע לפתח ביתו, נעמד מול המזוזה, מתבונן בה דקה מועטת, "התכוון בעניינה" – כלשון הרמב"ן, ושם שוב את צעדיו לכיוון הישיבה…
נפלא!
"עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים"
בקטע האחרון מסיים הרמב"ן בדברים תמציתיים ותכליתיים ביותר, שלדבריו זהו יסוד כל התורה כולה:
"ומן הניסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה! שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים. אין בהם טבע ומנהגו של עולם!…"
הרמב"ן מבאר, כי עיקר מטרת האמונה הוא להחדיר בנו, שגם השיגרה הרגילה שלנו, הפעולות והתנועות הבסיסיות שהאדם עושה, הכל הם תוצאה של השגחת אלוקים. כל הניסים והנפלאות שנעשו במצרים -היו הם בבחינת 'בנין אב', להוכיח לנו כי כל מה שנעשה בבריאה הוא נס. כל דברינו ומקרינו כולם ניסים. אין בהם טבע ומנהגו של עולם. גם מה שנדמה לנו כשגרה הוא נס גלוי. אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה.
שמעתי מהגאון רבי משה שלפוברסקי שליט"א, על אביו הגאון רבי מיכל זצ"ל, ראש ישיבת 'תפארת צבי', כי פעם אירע ביום בהיר שקרא אביו זצ"ל לאחד הנכדים ושאלו: "אמרת היום על הניסים?". הנכד לא הבין את פשר השאלה, מה רוצה הסבא מחייו, הן לא חנוכה היום ולא פורים…
סיפר הנכד לאביו בפליאה את אשר אירע לו עם סבא, ורמז בעדינות כי הוא חושש שמא צלילות דעתו של הסבא נחלשה מעט, עקב גילו המתבגר.
מאוחר יותר כשנשאל רבי מיכל למה כיוון בשאלתו, אמר:
"בני יקירי, דע לך כי לא מיניה ולא מקצתיה, ברוך השם דעתי צלולה לחלוטין. הנכד לא ירד לסוף דעתי. התכוונתי לעוררו על נקודה מסויימת הטעונה חיזוק אצל כל יהודי ויהודי:
"הרי כל יום אנו אומרים בברכת מודים: 'נודה לך ונספר תהלתך, על חיינו המסורים בידך, ועל נשמותינו הפקודות לך, ועל ניסך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהרים'. הרי שכל העת אנו מתקיימים בנסים. כל חיינו הם שרשרת ניסים ארוכה. בשביל להתקיים אנו זקוקים לרחמיו וחסדיו של הקדוש ברוך הוא כל העת. אין כאן טבע ומנהגו של עולם…
"רציתי לעורר את ההכרה הזאת אצל הנכד, שיחוש מעט בנסים השגרתיים העוטפים אותו כל העת. הרי יש לו ברוך השם חיים טובים, משפחה טובה, בריאות, פרנסה, שכל וכישורים –אלו הם חסדים תמידיים גלויים ונסתרים, שמעניק לנו השם יתברך. רציתי שהוא ישים לב לכל זה. לא מעבר לכך".
נפלא!
המטרה העיקרית של מופתי מצרים הייתה להעיר אותנו ולפקוח את עינינו, לדעת ולהבין כי כל דברינו ומקרינו, פעלותינו ומעשינו – כולם ניסים. כל מערכת החיים שלנו מתנהלת בהשגחה גמורה תחת עיניו הפקוחות של בורא עולם. כל מקרה שקורה בעולם יש להאמין ולדעת, כי הקדוש ברוך הוא השגיח עליו, ושלח את האירוע העצוב או המשמח למטרה מסויימת. לא משנה מה היקפו וגודלו, וכן אם הוא לצורך עונש או שכר, דבר אחד אמור להיות ברור ומוסכם כי לא קורה לאדם בעולם כלום במקרה!
אדם יכול להיות בן תורה מופלג, אברך בן עליה, צורב צעיר העוסק בתורת השם כל היום, ולא לשים לב לדברים הפשוטים והיסודיים הללו. הרי זה פחד פחדים! אם הוא תולה את הצלחתו, יהבו או כשלונו בגורמים שונים, הרי כבר מגדירו הרמב"ן כמי ש'אין לו חלק בתורת משה'!
מעשה נפלא בעל מסר חשוב ונוקב ביותר, שמעתי על הגאון הצדיק רבי יונה מרצבך זצ"ל, גברא רבא בתורה ויראה. קודם המלחמה שימש כרבה של העיר דרמשטט בגרמניה, ונמנה בין דמויות ההוד של שרידי רבני אשכנז. לאחר המלחמה, כשעלה לארץ הקודש, שימש עשרות שנים כאחד מראשי הישיבה בישיבת 'קול תורה' המעטירה.
באחד הימים החורפיים, כשסיים רבי יונה למסור את שיעורו בישיבה בשעות הצהריים, הוא עזב את הישיבה ושם את פעמיו לעבר התחנה הקרובה בדרכו הביתה. לפתע החל לרדת גשם חזק, והיות ובבוקר היה מזג האוויר נעים ונינוח יותר, הוא לא הצטייד כראוי באמצעי התגוננות מפני הגשם, עם מטריה ומעיל.
והנה, מיד כשיצא מרחבת הישיבה, עצרה מכונית סמוך אליו, נהוגה בידי אברך בלתי מוכר. הנהג הציע לרבי יונה להיכנס למכוניתו, וכי ישמח להסיעו לאן שיחפוץ. רבי יונה נענה לבקשתו.
בדרך סיפר הנהג לרבי יונה, כי למעשה לא הייתה כלל כוונתו להיכנס לרחוב הפסגה, [הרחוב בו ממוקמת הישיבה], ורק בגלל סיבה בלתי מתוכננת מראש, נכנס אליו בכל זאת. "הא! תראו איזו השגחה פרטית", הפטיר הנהג בהתפעלות, "כנראה רצו משמים שאגמול עמכם חסד. ממש השגחה פרטית!…".
רבי יונה שמע את הדברים והגיב בחיוך: "נו! אתם ספרתם לי סיפור של השגחה פרטית, אף אני אספר לכם ספור של השגחה פרטית, מקרה שארע עמי בשבוע שעבר".
רבי יונה ספר לנהג כך: "לפני ימים אחדים יצאתי מהישיבה בדיוק בשעה הזאת, ומהרתי לאוטובוס הנוסע לעבר ביתי בשכונת רחביה. פתאום החל לרדת גשם זלעפות, וגם אז לא הייתי מצוייד בצורה מוגנת מספיק כנגד הגשם. בנוסף, כמה פסיעות לפני שבאתי לתחנה חלף האוטובוס על פני ביעף… והיות שהאוטובוס בא רק פעם בשעה, נאלצתי ללכת רגלית מהישיבה בשכונת בית וגן ועד רחביה, וכך הגעתי הביתה רטוב עד לשד עצמותי…".
"נו!" – הפטיר רבי יונה – "הראיתם איזו השגחה פרטית מופלאה?…"
רבי יונה ביקש באמצעות ספורו זה להדגיש פרט חשוב מאוד באמונה:
השגחה פרטית קיימת תמיד, בכל רגע ובכל פרט לטוב ולמוטב. אין ההשגחה הפרטית נמדדת ומצטיינת בציון לשבח, רק כאשר העניינים מסתדרים לשביעות רצונו של האדם. אדרבה, ההכרה בהשגחה פרטית ורמת האמונה של האדם, נמדדות דווקא כאשר אין העניינים מסתדרים כפי רצונו. אז, אפוא, מטלת על האדם החובה לעבוד על עצמו, להעצים בנפשו את הידיעה והאמונה כי הכל נעשה ברצונו יתברך בהשגחה מדוקדקת, במידה ובמשורה.
התלונה נובעת מחוסר אמונה
כאשר האדם משתלם בידיעה ובהכרה הזאת, כי כל הנעשה בבריאה נעשה בהשגחה פרטית, וחי לאורה בכל ענייני החיים, במהלך הזמן הוא מצליח להתעלות אף למדרגה גבוהה יותר של אמונה.
הוא מתחיל להפנים כי גם האירועים הקשים והמכאיבים, שנראים בעיני האדם כרעים, אף הם לטובה, ושכך רצתה ההשגחה האלוקית!
אדם שיודע כי הכל נעשה בגזרת עליון, אינו מתלונן, אינו מתאונן. הוא מקבל את הדין באהבה! זה ודאי אמנם מדרגה מסויימת, אבל היא אפשרית וברת השגה – עם עבודה על החדרת האמונה במורשי הלב. כי ההתלוננות מהווה סתירה ברורה לאמונה ולהכרה, כי כל מה שנעשה הוא בגזרת עליון!
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')