יש המון חלוקות בעולם לפי סגנון, אופי, תכונות וכו'. אחת החלוקות המוכרות עוסקת בהתנהלות הבין אישית:
- אנשים אגרסיביים – כוחניים, אנשים שישיגו הכול בכוח, ללא התחשבות יתירה בסביבה.
- אנשים פסיביים – שאינם פעילים, חסרי יוזמה, נמנעים מפעולה.
- אנשים אסרטיביים – בעלי דעה וכוונה ברורה, דעתנים, נחושים.
נראה את החלוקה הזאת בכל הגילאים, בכל המגזרים. החלוקה הזו ממיינת בין אנשים שנעים לשהות בקרבתם, לבין אחרים המאיימים או משדרים חוסר ביטחון.
נקדים את המאוחר ונציין שגם הטיפוס האגרסיבי וגם הטיפוס הפסיבי אינם אופטימליים. המצב האידיאלי הוא להיות אדם אסרטיבי, כלומר, אדם מכובד היודע לעמוד על זכויותיו, ומנגד, גם מכבד ומתחשב בזולת.
נעתיק את לשון קודשו של רש"י במסכת ב"ק צ"ב: "מחמת ענוותנותו של אדם לא יהא בוש מלשאול דבר הצריך לו, בין לתורה ובין לפרנסתו ולתבוע חובו".
הסיבות לסגנונות השונים הן אופי מולד, אבל בהחלט גם תוצאה של השפעות סביבתיות. ילד שנפגע רגשית בצורה חריגה, מכל סיבה שהיא (מוצדקת או לא) – יפתח דפוס פסיבי או אגרסיבי. הוא ילמד שרק בכוח וברוע משיגים דברים, או להיפך, יישבר, יתייאש ולא יאמין בעצמו.
ילד שאין לו אפשרות ומקום לבטא כעס ותסכול, וכשהוא מעז לבטא את תחושותיו הוא זוכה בתגובות קשות ומענישות – יפתח דפוס אגרסיבי או פסיבי.
כך יקרה גם במקרים של הזנחה, התעלמות וחוסר מענה, אשר הופכים את הביטוי הישיר לבלתי רלוונטי ("אם בכל מקרה אף אחד אינו מתייחס ברצינות – מה הטעם לבקש או לכעוס?"). העובדה שביטוי ישיר של רגשות וצרכים אינו אפשרי – אינה מנטרלת את קיומם, אלא מביאה לביטוי עקיף שלהם, המתבטא בדפוס פסיבי או אגרסיבי.
העובדה שאחד יהפוך לאגרסיבי והשני לפסיבי תלויה במאפיינים אישיותיים מולדים או סביבתיים, הנובעים מהערך והדימוי העצמי של הילד. ילד בעל אופי חזק, שיחוש שאינו מקבל מקום – סביר להניח שיפתח אגרסיביות, בעוד בעל אופי חלשלוש יתפתח לפסיבי.
חשוב לציין: לא תמיד האשמה תלויה בהורים או במחנכים, במקרים רבים דווקא האופי הרגיש של הילד הוא הגורם לעניין.
נוכל למצוא ילדים בעלי יכולת הבחנה דקה, המזהים אצל הוריהם ביטויים עדינים של חוסר שביעות רצון מצרכיהם ורגשותיהם, ולכן ממתנים את עצמם. כך, לדוגמה, ילד בעל רגישות גבוהה לניואנסים עשוי לזהות כי אימו האוהבת והמגוננת מתקשה לראותו כועס ("…ועוד אחרי כל מה שעשיתי בשבילך!"). ילדים כאלו לומדים שעדיף "לשמור בבטן" צרכים ורגשות, ועם הזמן מתבסס אצלם דפוס שבו הניסיון לא לבטא תחושות ורצונות מביא לביטויים באופן עקיף.
@ רגשות על השולחן
השאלה המתבקשת היא: כיצד מאזנים את האופי לכיוון הרצוי?
למרבה הצער, אין פתרונות קסם. חשוב לנסות לפתח שיח פתוח ככל האפשר סביב רצונות ורגשות, להזמין את הילד לשתף במה שמציק לו, במה שהיה רוצה לשפר (לא תמיד זה קל; פעמים רבות ייתקלו ניסיונות כאלו בתגובות הכחשה: "אני? אני בכלל לא יודע במה מדובר…").
זהו תהליך הדורש זמן, אבל אם נשתדל לשים לב למצבי הרוח של הילד, וביום שנזהה 'ענן' על הפנים נציע לו לשתף, כשבמקביל, בכל הזדמנות נבהיר כי לכל אדם חולשות ורגשות משלו, וחשוב לשתף בהם, וכי אדם שנפגע או הושפל אינו סוג ב' – יוכל להתפתח שיח רגשי.
נדגיש שתי נקודות:
* אצל האגרסיבי חשוב לא להיכנע למצבי לחץ ותוקפנות. ילד הלומד שכשהוא שובר את הכלים הוא משיג דברים, יעתיק התנהגות זו שוב ושוב. בעוד אם נהיה חזקים ונסביר לו: צדיק, תירגע… כשתהיה רגוע נדבר – הוא ילמד שבכעס לא משיגים דבר, ולהיפך, אנחנו מעוניינים לשמוע מה כאב לו, מה קרה, אבל בצורה מכובדת.
ברור שיפה שעה אחת קודם. ככל שזה לא הפך עדיין לדפוס וסגנון חיים, הדברים ניתנים לשינוי.
* אצל הפסיבי ננקוט דרך ההפוכה. ניזום לו חוויות הצלחה, נעמוד על כך שהוא יבטא את רצונו, נעודד אותו ליוזמות בחברה, ובעיקר, נשדר לו בצורה ישירה ועקיפה עד כמה הוא חכם ומסוגל.
@ לוקחים אחריות על החיים
מכלל לאו אתה שומע הן: עלינו לבדוק מהי הדרך לגדל ילדים בריאים בנפשם, ילדים אסרטיביים, ילדים שמסוגלים לבטא את דעתם ולהגן על זכויותיהם, בלי לפגוע בזכויותיהם של אחרים, מתוך מצב פנימי של ביטחון עצמי.
להיות אסרטיבי פירושו ללמוד לקחת אחריות על החיים ועל הבחירות, ולא להיות נתון להיסחפות אחר בחירותיהם של אחרים. לפעול מתוך אמונה, ולהימנע מחשיבה המאשימה אחרים או נסיבות במה שקורה לך. להביע רגשות כנים בנוחות, אך בתוך שמירה על הגינות.
אסרטיביות היא היכולת לעמוד על מה שמגיע לך, הזכות להביע דעה ולהגיב על הפרת זכויות שלך או של אחרים. עמידה על זכויותיך כוללת גם את היכולת לומר "לא" ולהציב גבולות זמן בחייך. זכותך להביע עמדה המיטיבה עימך, להגיב על ביקורת, זלזול או כעס, לתמוך בדעה של אחרים או להתנגד לה. כל זה בתוך שמירה על הגינות, ללא נקיטת התנהגות פוגענית, כינויים מעליבים ומניפולציות.
התנהגות אסרטיבית היא הצהרה חיובית לא רק כלפי עצמך, אלא גם כלפי האנשים האחרים בחייך.
דפוס ההתנהגות האסרטיבי הוא דפוס נרכש של תהליכי חשיבה, שמתחיל בגיל הינקות ונמשך כל חייו של האדם, לכן הוא גם ניתן לשיפור מתמיד.
התנהגות אסרטיבית היא תהליך שכל אדם יכול ללמוד, לסגל לעצמו ולפעול על פיו, כדי להפיק מחייו את המיטב ולהעשיר את יחסיו עם הסובבים אותו.
חשוב שנעודד את ילדינו לעמוד על שלהם בצורה מכובדת (-תיגש לאחראי ותסביר לו שכן הגעת בזמן… תודיעי לחברה שהיום אינך מסוגלת… תיגש לרב ותשאל האם אפשר להתחשב בך ולדחות את המבחן…), כשהעיקר הוא הניתוח שלאחר המעשה: הנה, ביקשת, וקיבלת… הסברת, והבינו אותך… אמרת 'לא', ושום דבר לא קרה… תרגול התנהגות זו מלמד ומפנים שלא מפסידים מלעמוד על הזכויות בצורה מכובדת.
במקביל, נגיב על דרישותיהם של הילדים בענייניות, וניתן להם לחוות עד כמה שאפשר להשיג הכול בצורה מכובדת, כהגדרת חז"ל: איזהו מכובד? המכבד את הבריות. נגדל ילדים מכובדים, מקדשי שם ה'.
וכדברי הגמ' במסכת יומא (פו): "…שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה… ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט, ג) 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'".
לחצו כאן עכשיו וקבלו חוברת אווירה טובה בבית + גישה להרצאות ותכני חינוך מאוצרו של הרב פנחס ברייער