צוות 'לקראת שבת'
"אם בעל אשה הוא" (כ"א, ג')
בתקופה האחרונה הגיע לידי תכריך כתבים של אחד מתלמידי הגאון רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, משגיח דישיבת קמניץ, ומתוך ים החכמה, המוסר והחיזוק שמופיע שם, דלינו גם כמה וכמה סיפורים שסיפר הגרמ"א שטרן בשיחות אלו.
הפעם אנחנו מביאים סיפור מיוחד מאוד שסיפר הרב שטרן, ולפני שנביא את הסיפור נדגיש שהדברים נאמרו בשיחה שמסר בפני חתנים מישיבת קמניץ, ונועדה לבטא את האופן שבו צריך אדם להתנהל בעניינים שבין אדם לחבירו. הדברים נאמרו באידיש, והתלמיד הכותב תמלל ותרגם אותם ללשון הקודש, ולאחר מכן ביצענו עריכה והתאמה משפת הדיבור לשפת הכתיבה.
"אתם אוכלים ברוך השם במטבח של הישיבה", אמר הגרמ"א שטרן לתלמידיו, "כאן יש טבחיות טובות, שלא תחשבו שהכלות שלכם הן 'אונגערישע קעכערקעס' – טבחיות הונגריות שיודעות לבשל אוכל מצוין. הן עדיין לא יכולות לבשל כזה אוכל טוב כמו הטבחיות בישיבה. את אומנות הבישול לומדים תוך כדי בישול בפועל, ייקח זמן עד שהן תדענה לבשל אוכל טוב וטעים.
"לפעמים זה יהיה בבחינה של 'קרבן עולה ויורד', והאוכל יהיה אולי אפילו בלתי אכיל, אבל רק תשימו לב ותשגיחו שהגברת עצמה לא תהפוך חלילה לקרבן עולה ויורד שלכם, וכמו שאתם לא יודעים מן הסתם לבשל אוכל מצוין, כי מעולם לא ניסיתם, כך גם נשים צעירות, זה לוקח זמן עד שלומדים לבשל, וצריכים להיזהר מאוד בכבודן בתקופה הזאת ובכל עת וזמן.
"אני רוצה לומר לכם דבר", אומר הגרמ"א שטרן לתלמידיו, "אבל אני לא רוצה שתיבהלו חלילה, לכן אני מדגיש שאצלכם זה לא יקרה…
"היה מעשה בירושלים, אני מדגיש שוב, אל תיבהלו אצלכם זה לא יהיה! אבל זה מעשה שאני מספר אותו תמיד כדי להמחיש מה זה בן תורה.
"היה יהודי 'א גרויסער בן תורה'. הוא היה בחור חסידי מאיזה שטעטל בהונגריה או גליציה או ממקום אחר, אני לא יודע מאיפה הוא הגיע. הוא ידע הרבה ללמוד. א גיוואלד לערנן הוא ידע. א מוראדיגע גלייכע קאפ (ראש ישר מאוד). הוא התחתן עם נערה ירושלמית.
"המנהג הוא שבשבוע הראשון אוכלים אצל אחרים, ההורים והדודים מארחים אותם בשבעת ימי המשתה. האשה לא צריכה לבשל בעצמה בשבוע הראשון. אבל אחר כך הם מתחילים לאכול בבית, והכלה הצעירה מתחילה לבשל לראשונה בכוחות עצמה.
"הגיע האברך דנן הביתה ביום הראשון מהכולל, אחרי שהשלים את שבעת ימי המשתה. על השולחן היתה פרוסה מפה לבנה יפה, במרכזו היתה צלחת מרכזית עם סלט ירקות צבעוני ומשובב עין, על השולחן גם שתי צלחות קטנות יותר, אישיות, ליד כל צלחת היה מזלג, בקבוק עם סודה ושתי כוסות חדשות ונוצצות, כיכר לחם עם סכין כדי לפרוס אותו (היו זמנים…) וכמובן צלוחית עם מעט מלח.
"אומרת הגברת לבעל הטרי שלה, שהיא צריכה להשלים את הבישול של המנה המרכזית, זה ייקח עוד כמה דקות. בינתיים הוא יכול ליטול ידיים ולהתחיל לאכול, והיא תיכף מצטרפת אליו.
"האברך לא התמהמה לעשות כדבר אשתו, הוא שיבח מאוד את הסלט המרהיב שהכינה ואמר שהוא נראה מאוד טעים, ולכן הוא באמת לא מחכה ומיד מתחיל לאכול.
"נטל את ידיו, בירך בכוונה רבה, ניגב את הידיים כדת וכדין, בירך 'המוציא' פרס מהלחם ואכל ממנו מעט, ואז לקח מעט סלט אל הצלחת שלו, והחל לאכול.
"עוד לפני שהכניס את המזלג עם הסלט לפיו בפעם הראשונה, כבר הבין האברך דנן את גודל הטעות שעשתה רעייתו הצעירה.
"נכון שהסלט נראה טעים וססגוני, אבל הגברת תיבלה אותו בטעות עם מלח ו… נפט. במקום לשים מעט מיץ לימון, היא שמה נפט. הריח בהתאם והטעם… ה' ישמור ויציל".
נציין שבזמן שלנו הטעות הזאת נשמעת בלתי אפשרית. קודם כל לאף אחד אין בביתו נפט, ובנוסף, איך אפשר להתבלבל בין מיץ לימון לשמן? הרי אנחנו אף פעם לא מתבלבלים בין מיץ לימון לבין שמן זית ובין שמן קנולה לחומץ, איך אפשר להתבלבל בין שמן ונפט?
עם זאת, באותה העת, היו מביאים מהבית צלוחית או כד ומבקשים ממוכר הנפט למלא מעט כדי להדליק את התנור או את הפרימוס לצורך הבישול. באותו אופן בדיוק היו קונים גם שמן או אוגרים מיץ למון סחוט, בכדים שלפעמים נראו ממש אותו הדבר, ולא תמיד טרחו הבעלים להדביק עליהם תווית שתבהיר מה תכולת הכד. הם היו סומכים על חוש הריח ולפעמים מכניסים אצבע וטועמים מעט כדי לזהות את סוג הנוזל האצור באותו הכד.
סלט שטעמו רע
"במחשבה ראשונה ריחם החתן דנן על רעייתו הצעירה, שבהתנסות הראשונה שלה במטבח היא נכשלת כזה כישלון חרוץ", ממשיך הגרמ"א שטרן את הסיפור. "עכשיו צריכים לקחת את כל הסלט היפה הזה שהיא חתכה ולהשליך אותו לפח האשפה.
"אבל אחרי רגע שינה את דעתו והבין שלא זו הדרך. הוא עשה חשבון שכמות קטנה כזאת של נפט לא תזיק לו. (הערת הכותב: כמובן שזה עניין של סכנת נפשות, ונדרשת זהירות גדולה, אבל כך היה הסיפור…) הוא לקח את הצלחת הגדולה לעצמו והכריז בקול גדול כדי שרעייתו תשמע: 'הסלט כל כך טעים, אני חושב שהכמות הזאת לא תספיק עבור שנינו. אני יאכל את כל הסלט, ואת תכיני כמות נוספת שיהיה גם לך, בסדר???'
"הרעייה הצעירה התפלאה מאוד. היא אומנם מכירה את בעלה זמן לא רב, אבל היא יודעת שהוא איש עדין ואינו להוט אחר תאוותיו בצורה קיצונית כזאת. היא חשבה לעצמה שהוא בוודאי רוצה להחמיא לה על הסלט הטעים, ועושה את זה בדרך לא כל כך מוצלחת. כמובן שהיא לא התווכחה, והכריזה בקול בוטח: "בוודאי, תאכל את הכל, אני אכין עוד סלט, אין שום בעיה".
"במקביל דאג הבעל הטרי להצטייד בכוס חלב, ועל כל כף של סלט שהוא אכל, שתה גם לגימה קטנה מכוס החלב, שכן החלב ידוע כמנטרל רעלנים, וזאת על מנת למנוע סכנה או נזק חלילה כתוצאה מאכילת הנפט.
"הארוחה הסתיימה, הבעל הצעיר שיבח את אשתו בכל פה, ואמר שהוא מעולם לא אכל ארוחה טעימה וטובה כל כך, והביע ביטחון מלא שהיא בוודאי תהיה טבחית מהוללת שאין כמותה בכל השכונה.
"הוא בירך ברכת המזון, שתה עוד כוס חלב אחת שלמה ליתר ביטחון, ויצא בחזרה אל הכולל כדי לשקוד על תלמודו.
"בערב, כששב לביתו, הופתע האברך לגלות שהבית חשוך ושקט. הוא חיפש את אשתו בסלון והיא איננה, במטבח היא גם לא נמצאת, נכנס לחדר וראה שהיא יושבת ובוכה בדמעות שליש.
"נבהל האברך מאוד ושאל את רעייתו למה היא בוכה? האם הוא פגע בה חלילה, אולי קרה לה משהו לא טוב?
"ואז היא שואלת אותו שאלה אחת: למה לא אמרת לי שהכנסתי נפט במקום מיץ לימון?
"הוא כמובן שאל אותה מיד 'איך את יודעת?', והיא הסבירה שהוא עשה הכל כמו שצריך, הוא רק שכח לשטוף לאחר מכן את הצלחות, וכשהיא שטפה אותן היא הריחה היטב את ריח הנפט שלפני כן לא שמה לב אליו, אולי בגלל ריח הבישולים שמילא את המטבח.
"השיב לה האברך: 'איך יכולתי לומר לך דבר כזה? הרי זה היה נורא מבייש אותך. תראי איך את בוכה עכשיו, וכי יכולתי לגרום לך כזה צער במו ידי? חלילה וחלילה!'
"השיבה האשה לבעלה: 'בעלי היקר, תדע לך שעם הצלחת הזאת שאכלת כדי שלא לבייש אותי, קנית אותי קניין עולם. אני אעשה כל מאמץ כל ימי חיי כדי שיהיה לך טוב, ותוכל להשיג כל מה שאתה רוצה!'…".
רק בן תורה
"כדי להגיע לכזאת דרגה של רגישות, שבן אדם יהיה מוכן לאכול שתי צלחות של סלט עם נפט, הטעם של זה הוא הרי נורא ואיום, והוא עשה את זה רק כדי לא לבייש את רעייתו – זאת דרגה שרק בן תורה אמיתי יכול להגיע אליה. לא כל אחד מסוגל לזה, וגם לא מצפים מכל אחד להיות בדרגה כזאת. אני מספר את הסיפור הזה, רק כדי לתת לכם מושג עד כמה צריכים לשאוף לדרגות כאלו גבוהות של 'בין אדם לחברו'.
"ישנו סיפור מסמר שיער שמספרים על הגאון רבי אריה לוין והגאון רבי איסר זלמן מלצר, זכר צדיקים לברכה.
"רבי אריה לוין זצ"ל היה מוסר שיעור בבית מדרש בשכונת 'כנסת', ליד ביתו של רבי זונדל קרויזר. היו מספר יהודים שהשתתפו בקביעות בשיעור. השיעור היה מסתיים בזמן שבו היו צריכים להתפלל תפילת ערבית.
"ביום מן הימים הגיעה לרבי אריה לוין ידיעה על כך שאחד ממשתפי השיעור, יהודי שכנראה לא היה בן תורה גדול במיוחד, שאינו מתנהג כראוי לאשתו. אמרו עליו שהוא לא יודע שצריכים לכבד את האשה וצריכים לדבר על לבו.
"רבי אריה חשב והרהר בדבר, ולבסוף החליט שיום אחד הוא יוותר על הדקות האחרונות של השיעור, ובמקום לעסוק בנושא שלומדים, הוא יסגור את הגמרא קצת קודם, וידבר על ענייני בין אדם לחברו.
"למחרת היום, הגיע הגאון רבי איסר זלמן מלצר להתפלל ערבית בבית הכנסת בו מסר רבי אריה את השיעור, ומאחר והוא הקדים ברבע שעה, התיישב לצדו של רבי אריה לוין כדי לשמוע את השיעור מפיו יחד עם שאר המשתתפים, עד שיגיע זמנה של תפילת ערבית.
"והנה, אחרי דקות אחדות סוגר רבי אריה לוין את הגמרא ומתחיל לדבר על ענייני בין אדם לחבירו והצורך לכבד את האשה וכו'. כולם התפלאו מעט על כך שרבי אריה משנה ממנהגו, אבל הבינו שיש לו סיבה השמורה עמו.
"אחרי השיעור התפללו תפילת ערבית, ולאחר התפילה אומר ניגש רבי איסר זלמן לרבי אריה לווין ומודה לו בחום. "יישר כח גדול על הדברים שאמרתם. בוודאי התכוונתם אלי, אני לקחתי את הדברים לתשומת לבי ואשתדל מכאן ולהבא להשתפר בדרך ארץ שלי וביחס לרבנית שלי".
"רבי אריה לוין הזדעזע. חס ושלום! מה פתאום כבוד תורתו חושב שהתכוונתי אליו, אוי לאוזניים שכך שומעות, הכיצד יעלה על דעתו דבר כזה?
"אמר לו רבי איסר זלמן, אני באמת צריך להשתפר, לכן חשבתי שאתם מתכוונים אלי…".
"הוסיף רבי איסר זלמן והסביר שמאחר והוא כותב בתקופה הזאת את ספרי 'אבן האזל' שלו, ומאחר והמדפיס לא מצליח לפענח את כתב היד שלו, לכן התנדבה רעייתו שהית האשה משכלת ויראת ה', והיא הרי כן מכירה את כתב ידו של בעלה, ולכן היא מעתיקה את החידושים של רבי איסר זלמן בכתב יד נאה ומסודר לגיליונות חדשים, כדי שהמדפיס יוכל להדפיס בצורה טובה יותר.
"אבל קרה שהיא לא הבינה את הכתב שלי, ובטעות כתבה מילה לא נכונה, וכך מצאתי טעות חמורה ב'אבן האזל'. אני הערתי לאשתי, שאם היא לא מבינה במאת האחוזים את המילה, שתבוא לשאול אותי, כדי למנוע כאלו טעויות.
"נו, האם לא שגיתי שגיאה חמורה בכך שהערתי לה? הרי היא לא חייבת בכלל לעזור לי, היא מיוזמתה התנדבה לטרוח ולעמול, את כל החידושים שלי היא עובדת קשה כדי לפענח ולהעתיק בכתב נאה ומסודר, בלעדיה לא הייתי מצליח להדפיס את הספרים האלו בכלל, ובמקום להעריך אותה ולהכיר לה טובה על כך, אני עוד מעיר לה ומותח עליה ביקורת? איך אשא פנים על אותה בושה וכלימה, לכן הייתי בטוח שכת"ר התכוון אלי בדברי הכיבושין שאמר בעניין הזה…".