"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
השראת שכינה נוספת שניתן לחוש אותה אף היום, היא השראת השׁכינה הקיימת על תלמידי חכמים וצדיקים, גדולי הדור ומאורי האומה. רק הבטה בפניהם הקדושות או השׁהות במחיצתם, נותנת אפשרות לחוש את השׁכינה החופפת עליהם, על עצתם וברכתם, ובמקרים רבים גם את 'רוח הקודש' כפשוטו השׁורה עליהם.
בספר 'דליות יחזקאל' (כב, שיג) הגדיר מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, את העניין כך: "הצדיקים עיניהם של ישראל, עיני העדה, כי גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ועל ידם זוכים לגילוי זה. יש עניינים גדולים שהם תלויים רק בשיקול הדעת, וצריכים לחותם האמת של הקדוש ברוך הוא, ושרי התורה הם שומרי החותם".
בני אדם מסתובבים ליד גדולי ישראל ותלמידי חכמים, ואינם מודעים כלל עד כמה נדרשת מהם מידת דרך ארץ לעמוד במחיצתם, כמה יראת כבוד דרושה בשביל לשוחח עמם. 'הנה הם ממש כמקדש וכמזבח', זו אינה מליצה, זו אינה גוזמה או הפלגה, אלו הם דברי קדשו של בעל ה'מסילת ישרים', שכל דבריו ממקור קדוש וגבוה באו.
בזוהר הקדוש (תרומה דף קסג, ע"ב) אמרו: "דהא כד חמי בר נש צדיקיא, או זכאין די בדרא, ואערע בהו, ודאי אנון אנפי שכינתא". [כאשר בן אדם רואה את הצדיקים או הכשרים שבדור והוא פוגש בהם, ודאי רואה הוא את פני השׁכינה].
בסוף ספר 'מסילת ישרים' (פרק כו), בביאור מעלת הקדושׁה מאריך שוב הרמח"ל בדברים מפליאים ונשגבים מאד, על מעלת השראת השׁכינה הקיימת אצל תלמידי חכמים וצדיקים:
"עניין הקדושׁה כפול הוא, דהיינו: תחילתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מתנה… אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה. מלמטה – מקדשים אותו מלמעלה. ההשתדלות הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי, ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלוקיו… אך הקדוש הדבק תמיד לאלוקיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמיתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים, עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש וכמזבח…
"והוא הענין שאמרו עליו ז"ל: 'כל המביא דורון לתלמידי חכמים כאלו הקריב בכורים'. וכן אמרו: 'ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין במקום נסכים'… הענין הוא לפי הכוונה שזכרתי, כי התלמידי חכמים הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשׁכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש… ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושׁתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק".
פחד פחדים!
מרן ה'חזון איש' זצ"ל מגדיר זאת באגרותיו (א, יג) כך: "ואמנם האיש הזוכה לידיעת התורה, הוא הולך בין אנשים ונדמה לאדם הרואה לעינים כבן אדם, אבל באמת הוא מלאך הגר עם בני תמותה, וחי חיי אצילות ומרומם על כל ברכה ותהילה!…"
"אבל באמת הוא מלאך הגר עם בני תמותה". מרעיש!
שמעתי מהגאון רבי יוסף צינוירט זצ"ל, ר"מ בישיבת 'איתרי' ומגדולי התלמידי חכמים בירושלים, כי בעת ביקורו של הגאון הקדוש בעל ה'מנחת אלעזר' ממונקטאש זצ"ל בארץ הקודש, הוא הגיע לביקור בבית ה'סבא קדישא', הגאון הקדוש רבי שלמה אליעזר אלפנדרי זצ"ל, ורצה לשוחח עמו ביחידות. בשל כך ביקש בכניסתו שלא יהיה נוכח בחדר אף אדם מלבדם.
אולם בהסכמת ה'סבא קדישא' נשאר עוד אחד מלבדם, הוא הגאון הצדיק רבי בן-ציון שפירא זצ"ל, שהיה כידוע קדוש עליון, צדיק ופרוש בכל אורחותיו. הוא כונה בהערצה בירושלים בכינוי: "רבי בן-ציון ברבי הערש מיכל'ס", בשל היותו בנו של הגאון הצדיק רבי צבי מיכל שפירא זצ"ל, בעל 'ציץ הקודש'.
ה'סבא קדישא' שהבחין בפליאתו של הרבי ממונקטאש על כך, השיבו אודות רבי בן-ציון: "הוא לית ליה דין בר-נש!…" ["לפי רום דרגתו אין הוא בן-אנוש!…"].
יראת הכבוד במחצת חכמי ישראל
שמעתי מהגאון הצדיק רבי יוסף שטרן זצ"ל, ר"מ בישיבת 'תורה אור', כי ראה בכתבי הגאון האדר"ת זצ"ל, רבה של ירושלים, כי פעם הגיע אחד מתלמידי הגאון מוילנא זצ"ל אל מעונו של הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, ובקשו רבי עקיבא איגר אם יאות לספר לו מעט, על הליכותיו ואורחותיו של רבו הגדול קודש הקודשים הגאון זצ"ל.
נחרד התלמיד ושאל ביראה: "הכיצד אוכל לספר לכם על קדוש עליון כמרנא הגאון זצ"ל, בלא שהכנתי את עצמי בהכנה ראויה לכך?"…
רק לאחר שהתעטף בטלית ותפילין, בהסכמת רבי עקיבא איגר, הרגיש כמי שראוי ומסוגל לשוחח אודות הגאון.
אלו שהיו ליד אותם ענקי הדורות, וזכו לראות מעט שבמעט מרום גבהותם, הבינו היטב את משמעות דברי ה'מסילת ישרים' – "הנה הם ממש כמקדש וכמזבח", ונהגו בהתאם כאשר הזכירו את שמם ואת זכרם.
הגאון הצדיק רבי חיים ברים זצ"ל, נמנה על חשובי התלמידים מבני ירושלים שבאו לעתים קרובות לקבל לקח ממרן ה'חזון איש' זצ"ל, ולהסתופף בצל קדשו.
רבי חיים היה רגיל לומר בהתפעלות מיוחדת, כי דרשת חז"ל (מגלה יא, א) על הפסוק: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" – "שהעמדתי להם בית רבי וחכמי הדורות" – הכוונה היא על ה'חזון איש'! "זהו נס הצלת התורה בימינו, ששׁתל השׁם יתברך בדורנו את ה'חזון-איש'!…" – הפטיר ברגש.
רבי חיים סיפר, שכאשר ביקש ממנו הגאון רבי שלמה כהן זצ"ל, לשתף אותו בזכרונות שראה וקיבל אצל ה'חזון איש', כדי לשבצם בחבורו הנפלא 'פאר הדור', השיב לו רבי חיים כך: "וכי חושבים אתם שזה הולך כך בקלות, שולפים סיפורים מהשׁרוול אודות ה'חזון איש'? הרי הוא היה ממש קודש קודשים! עליו התכוון ה'מסילת ישרים' בכתבו 'הנה הם ממש כמקדש וכמזבח'!…".
והוסיף רבי חיים להצטדק ולומר: "מדי פעם כשאני שרוי באטמוספרה גבוהה, מסוגל אני להוציא מפי סיפור או שניים אודותיו, אך לעמוד סתם כך ולספר בפשטות ובקלילות על ה'חזון איש' – לא שייך אצלי…".
ביטויים כמעין אלה שמעתי גם מיבדל לחיים טובים, הגאון רבי שמעון זייבלד שליט"א, ר"מ בישיבת 'עץ חיים' בירושלים, ומאבי מורי זיע"א, שניהם היו מבאי ביתו של ה'חזון איש' בתדירות.
*
בשם מרן הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', הובא בספר 'ישמרו דעת' (פרשת שלח), דברים נפלאים אודות עניין זה:
"הבה נצייר לעצמנו, אילו היינו רואים בעינינו את ה'חפץ חיים', הרי היינו נראים אחרת, ובודאי אם היינו מתגוררים בקרבתו של הגאון מוילנא זצ"ל – שהיינו נראים אחרת. הרי ידוע כי מי שראה את הגאון היה נרעד, וזה לא מחמת פחד מהגאון, אלא כאשר נמצאים בקרבת אדם גדול – מתעלים ממילא והולכים בדרכיו. כך אפשר לצייר אם היינו רואים את הרמב"ם או למעלה ממנו, דרגה אחר דרגה, הרי בהכרח היינו נראים אחרת.
"הנה אני זכיתי לראות את רבי חיים עוזר [גרודז'ינסקי], זכר צדיק וקדוש לברכה. זכורני איך שהרגשתי בקרבתו כמו אדם אחר! וזה לא מחמת שהיה תקיף, אדרבה, רבי חיים עוזר היה נוח לאחרים, ואף על פי כן כשעמדו לידו – פחדו לדבר בפניו".
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')
