"כל אשר דיבר ד' נעשה ונשמע" (כ"ד, ז')
"בגיל שתיים עשרה וחצי אבא ואמא שלחו אותי מהבית לירושלים, ללמוד בישיבת 'חברון'. וכי זה קל?! אך ה'שמחה' לא סותרת את ההתמודדות בנבכי החיים. כיון שהייתי קודם הגיעי למצוות ואמרתי לאבא שאני מתבייש לבוא לישיבת חברון כילד שאינו מניח אפילו תפילין, אבא אמר לי שאין בעיה ושאניח את התפילין קודם הזמן, ולכן כשהגעתי לישיבה בחודש אייר, התחלתי להניח כבר תפילין".
'ר' בערל הגדול' ו'ר' בערל הקטן'
"בבין הזמנים של אב באותה שנה, אבא לימד אותי את הדרשה בדיני תפילין, והייתי בטוח שכבן ראשון בכור יערכו לי 'בר מצוה' שהיתה אמורה להיות בתחילת אלול, ורציתי להישאר לשם כך בבית בתל אביב, אבל אבא אמר לי ללכת לישיבה: 'הגדלות תחול גם שם'… ושאלתי: 'אבא, הרי הכנת לי דרשה', וענה 'אתה רוצה גם להרוויח?!'
"ביום הבר מצוה בבין הסדרים בשעת הצהרים, כמה בחורים חברים עשו לי מסיבה קטנה ושרו כמה שירים שנשמעו בחוץ. ראש הישיבה מרן הגר"י סרנא זצוק"ל ששמע קולות ניגון, התעניין בתמיה: מי שר כך ב'אלול' בחדרים?! כשהשיבו לו שזו חגיגת בר מצוה, ניאות לכך. הגאון רבי דב שוורצמן זצוק"ל, שנקרא בישיבה 'ר' בערל הגדול', לעומת מה שקראו לי ר' בערל הקטן – בגלל הפרשי הגילים, ביקש ממני לומר 'דרשה' לכבוד בר המצוה, היה נס שאבא הכין לי, ויכולתי לומר את דרשתי בפניהם… לא קיבלתי מתנות לבר מצוה, מלבד ספר אחד – 'נפש החיים', אותו קיבלתי מהגאון רבי יצחק חיים קרסניצקי זצ"ל, ואבא שלח לי נרתיק חדש לתפילין".
'כל מה שיש לך זה מחברון'
"את שיעוריו של ראש הישיבה הגאון רבי אהרן כהן לא הצלחתי להבין. כתבתי על כך בגלויה לאבא זצוק"ל. משמים סייעוני שאבא פגש אותו בתל אביב באותו יום שקיבל ממני את הגלויה הכאובה, ואמר לו כי אני מתקשה להבין את שיעוריו על בוריים. כשחזר רבי אהרן לירושלים הוא קרא לי ואמר לי, כי בכל יום שימסור שיעור, אחה"צ הוא ילמד ויחזור איתי על השיעור.
"אחר כך רק נודע לי שכמעט אף אחד מבני השיעור לא הצליחו לרדת לעומק הבנת השיעור, ואני, בזכות שלא התביישתי לספר זאת לאבי זצוק"ל, הרווחתי.
"ב"ה הצלחתי לכתוב את רוב יסודות השיעורים, הנה תראו (הגאון הגדול מוציא מחברת ממגירתו) כתבתי את השיעורים של ראשי הישיבה, מרנן: הגר"י סרנא, הגר"מ חברוני והגר"א כהן. יש לי גם מחברת מחידושים שלי (כי גם סיכום הסוגיא לפי ההבנה הפרטית שלי, ועם הערה אחת או שניים, אלו הם חידושי התורה הטובים ביותר)
"למדתי בחברותא, בבוקר עם הגאון רבי חיים גדליה צימבליסט זצוק"ל, ומאוחר יותר למדתי גם עם הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א, אתו הייתי משוחח הרבה מאד בלימוד. היתה לנו קביעות למוד עם הגר"י קוליץ זצ"ל פעם בשבוע, כי אמו היתה אלמנה, ולמדנו יחד עמו פעם בשבוע בביתם כדי שאמו לא תהיה לבדה ותהנה מקול התורה".
כוונתו של ראש הישיבה להדגים ולהבהיר כי עם שמחת התורה, חייבים להיות תמיד גם התמודדויות, וכי הדרך להצלחה ולהתבגרות, חייבת לבוא עם מינימום של התמודדויות.
"אכן. בוודאי שלא היה קל.
"ביום כיפור באותה שנה, בערך בשעה 2:00 בצהרים, כשאחזו בישיבה בפיוטים של 'עשרה הרוגי מלכות', ניגש אלי בחור בשליחות המשגיח מרן הגר"מ חדש זצוק"ל, שאלך לנוח במיטתי, כי זכר שרק כעת באלול הגעתי למצוות, וזו לי הפעם הראשונה שאני צם ולכן חס עלי. הייתי רחוק מאבא ואמא. גם לאמא לא היה קל כי הייתי הבכור והיא דאגה לי מאד, אבל טובת עלייתי הרוחנית גברה על הכל.
"לא ידעתי להחליף מצעים לבד. הייתי מניח את המצעים החדשים על גבי הישנים…אמא ע"ה הבחינה שזמן רב אני לא שולח את הישנים לכביסה, הבינה שצריך ללמד אותי. היא יצרה קשר עם הרבנית ויינשטיין – סולובייצ'יק – שהייתה עדין לפני נישואיה למרן הג"ר יוסף דוב הלוי זצ"ל, בן מרן הגרי"ז (הכירה אותה מוילנא) וביקשה ממנה שתלך או תשלח מישהו ל'חדר של בערל', שיורידו את המצעים הישנים ויעבירו אותם לתל אביב לכיבוס. גם לרופא עיניים היא לקחה אותי – הרבנית ויינשטיין הנ"ל.
"ודאי היו קשיים. גדולים, אבל לא שמתי לב לכלום, כי ב"ה השמחה שהיתה בתורה השכיחה ממני הכל".
ומתי ראש הישיבה עזב את 'חברון' ועבר לבני ברק?
"כשאבא זצוק"ל התמנה בישיבת פוניבז'. הוא קרא לי לבוא איתו לבני ברק. אני עצמי לא רציתי כי הרגשתי שאני עושה 'שטייגען' גדול מאוד בחברון, אבל כמובן שעושים מה שאבא אומר, ועזבתי לבני ברק.
(בחיוך) "ראש הישיבה רבי חצק'ל (סרנא) זצ"ל תמיד היה אומר לי: כל מה שיש לך זה מחברון, אחר כך פוניבז' לא קלקלה אותך…".
"בלילות שבת התארחתי בדרך כלל על שולחנו של מרן הגרא"י פינקל זצוק"ל, ולעיתים אצל מרן הגרא"מ שך זצוק"ל, שההיכרות עמו ומשפחתו היו לנו – לאבא זצוק"ל – עוד מימים ימימה".
שליחויות והתלבטויות
הגאון הגדול שליט"א נוטל אותנו בכנפיו ומעלה אותנו על כנפי הזמן – יובל וחצי שנים לאחור, ומאלפנו השקפה והתבוננות.
אחרי שראש הישיבה עבר מחברון לפונביז' בגיל 13.5, האם היה לכם עדיין קשר עם ראשי הישיבה דחברון?
"בוודאי. אני נזכר בעובדה: בשנת תשי"ב שלחני ראש ישיבת חברון, מרן הגר"י סרנא זצוק"ל, למרן החזון איש זצוק"ל, לומר לו שיקל בחומרותיו בדיני שביעית, כי היתה אז חרפת רעב ומחסור גדול בארץ, והיה קשה להשיג מחו"ל. הוא אמר לי לומר לחזו"א שאצלו מה שיחסר ידאגו לו. אבל יש ציבור גדול שארוחתם היא פת לחם ובצל, ומה יאכלו כעת. לא ידעתי איך אעשה זאת, שהרי מה שייך להקל בדבר ומי אני שאהיה שליח למרן החזו"א. ניסיתי לבקש מהגר"י זצוק"ל שיוותר לי על שליחות זו, והוא השיב: מה פתאום? אתה מחוייב בכבודי, לך תעשה זאת, כשיצאתי מחדרו פגשתי בחתנו הגר"א פרבשטיין זצוק"ל וביקשתי ממנו ברחמים שיקח ממני את המשימה הזו. הוא נכנס לחמיו ולאחר זמן מה יצא, ואמר לי שאני פטור מלקיים השליחות.
"הייתה לי פעם אחרת שליחות קשה מאד, ממרן הגרי"ז מבריסק למרן הרב מפוניבז'. היה זה כשבנו את בנייני הישיבה הקדושה דפוניבז' ונכנסתי למרן הגרי"ז לשאול בלימוד, שלחני מרן לומר למרן הרב מפוניבז' את דברי הירושלמי בשקלים: 'כמה נפשות שקעת בבנין', וכי לדעתו אין צורך לבנות הרבה כל כך, ועדיף להשקיע הדמים לעשות עוד נפשות. התלבטתי רבות האם לומר זאת לרב. בבריסק באמת לא היו בניינים, בימים שאחר כך במשך השנים בעת שבנו הגרמ"ד זצוק"ל בנה בנין ברחוב גרוסברג בירושלים, לא היתה דעתו נוחה עליו, והוא עצמו אמר לי כי אין זה רצונו של אביו. זכורני בראשית ישיבת לייקווד שהיא היתה בצריף, ואמר לי אז מרן הגר"א קוטלר זצוק"ל, שמפצירים בו מאד לבנות בנין גדול, אבל אינו מבין צורך לזה, מה לא מספיק צריף זה, כי ישיבה אינה צריכה בנין דווקא…".
מחזה מרגש בחדר 'הרב'
תוך כדי השיחה הנינוחה, הגאון הגדול מרחיק את עיניו לימים ההם, עת שבנו את בנייני הישיבה בבני ברק:
"לאחר שבנו את הפנימיה הראשונה, הרב זצ"ל התגורר בקומה שלישית בדרום הישיבה, בחדר שהיה נקרא – חדר מס' 32, ואני התגוררתי באותה עת לידו ממש בחדר מס' 31. אחרי שלמדתי בסדר, אירע והגעתי לחדרי בשעת ליל מאוחרת בשעה שתים בלילה, ואני רואה כי מחדרו של הרב בוקע אור, התפלאתי לשם מה האור בשעה כה מאוחרת בחדרו?! דפקתי חרישית על הדלת ולא היה מענה. פתחתי את הדלת, ולמראה עיני עמדתי נרגש – ראיתי את הרב מפוניבז' שוכב במיטתו עם בגדיו והרבה ספרים פתוחים למראשותיו ועליו, והיה נראה באמצעה של סוגיא עמומה בשיא עיונו, אלא שעיניו נעצמו מרוב טרדות היום. בלית ברירה סגרתי את הספרים והנחתים לצידו על השולחן, ומאז ידעתי שעלי לעשות כן מידי לילה בבואי לחדרי לשינת הלילה".
הרבנית פוברסקי, שמעה את הדברים הנ"ל מאחורי הפרגוד, לגבי ספרים הנותרים פתוחים או סגורים לצידם של תלמידי חכמים העוסקים בתורה, והיא הוסיפה אחר כך לומר כדלהלן: "השולחן כאן בבית בצעירותנו, היה עמוס תמיד בספרים רבים פתוחים זה על גבי זה, ולא אחת מרוב הגובה של הספרים ראש הישיבה התקשה לראות, והיה נעמד ולומד שעות ארוכות מביט בספרים בעמידה, ואחרי שסיים את הלימוד, הייתי מתאמצת להשיב את הספרים למקומם. הרבנית ברמן ע"ה אשת רבי שלמה זצ"ל סיפרה לי פעם, שגם אצל בעלה רבי שלמה היה כך, וסיפרה זאת פעם לאביה מרן הקהילות יעקב, ואמרה לו כי היא שמחה לשמשו לפחות בכך, כדי ליטול חלק בלימודו. יעץ לה אביה מרן הקה"י: 'אם את חפצה שהדבר יפסק, תחזירי כל ספר למקום אחר, ותראי שהוא כבר יחזיר מיד למקומו הנכון…'.
ראש הישיבה עושה אתנחתא ושב לוויכוח הנ"ל (ויכוח לכאורה) – בין הרב מפוניבז' להרב מבריסק אודות בנייני הישיבה:
"כל 'אדם גדול' ודעתו בענייני עבודת ה' האישיים שלו, הרב מפוניבז' היה סבור כי עליו להשקיע בבניינים, ומרן הגרי"ז היה סבור שלא וביקש לומר לו את דעתו. כל 'אדם גדול' וההנהגה שלו' לפי דרגת דיליה ומעמדו בעבודת ה' לפני קונו".
(מתוך 'יתד נאמן' פסח תשפ"ב)