אי אפשר להתעלם מן הקסם המיוחד הקורן משכונותיה הוותיקות של ירושלים. שנים על גבי שנים לא השתנה בהן מאומה. על אותו חוט תיל, שלפני שבעים או שמונים שנה נמתח מחלון בית אחד למשנהו, נתלים כבסי המשפחה לדורותיהם. הזמן כאילו קופא, עומד על מקומו ומשתמר בסם המדיף ניחוח רווי הוד קדומים ששיני השעון אינן יכולות לו. זהו אחד המקומות היחידים שבו יכול ישיש לטייל עם נכדיו, להצביע ביד רועדת על מרפסת מטה ליפול הנתמכת בידי קורות פלדה מסולסלות ולומר בהתרגשות: "שם היה גר האלטער זיידא שלי".
באחת הדירות של שכונת בתי נייטין, השתכנה משפחת בטלמן. אם המשפחה, הגב' נחמה בטלמן ע"ה, בת למשפחת המבורגר, שהחזיקו בבנק הראשון בירושלים, הביאה עמה סכום יפה כנדוניה ולאחר נישואיהם פתחו בני הזוג חנות מכולת למחייתם . ההצלחה האירה להם פנים, כך נדמה היה בכל אופן. בכל עת הייתה החנות מלאה מפה לפה, ומידי שבוע היה ר' דוד בטלמן ז"ל מגייס סבלים ערביים שיישאו לחנותו שקים ומצרכי מזון נוספים, כדי למלא את החסר.
חלפו עברו חודשים מספר, ועשרות חוברות שנערמו על הדלפק העידו על מצוקתם של בעלי חנות המכולת. אכן, הכל קנו, אך לאיש לא היה מהיכן לשלם. רשימות צפופות, מסודרות למופת, מילאו את המחברות שבהן נרשמו הקונים שקנו בהקפה, והללו הלכו ותפחו ככל ששמה של המכולת הלך והתפרסם. באחד הימים דיווח ר' דוד לרעייתו, כי התקציב שהם הועידו להשקעה בבית מסחרם כלה עד תומו, ומדפי החנות החלו להתרוקן במהירות מתכולתם. כעבור מספר ימים ננעלו דלתות החנות על מסגר ובריח ובעלי המכולת שבו לביתם עם צרור מחברות. זה מה שנשאר מהנדוניה. חובות. אכן, הצלחה כלכלית מרשימה.
בעל נפש זכה וטהורה כבדולח היה ר' דוד, וכמוהו רעייתו שאשת רוח הייתה. לא יעלה על הדעת, שחו בני הזוג בינם לבין עצמם, לדחוק בבעלי החובות האומללים שאינם יודעים מניין ימצאו פרוטה כדי להאכיל את ילדיהם ביום המחר. הבה נחמול להם בלב שלם על חובותיהם וה' הטוב ירחם. כך, גם נגוזה לה האפשרות שבימים טובים יותר תחזור הנדוניה לבעליה, והמחברות המסודרות שתפקידן העיקרי ניטל מהן זה עתה, נותרו לשמש כעדות אילמת לחובות שהיו ואינם. כעבור דקות מספר שבו השניים ונועצו ביניהם, אם חובות כבר אין, מחברות אלו לשם מה ? וממחשבה למעשה. לא חלף זמן רב ועשן דקיק שהתמר מפחית ברזל גדולה, העלה השמיימה את חובותיהם של בני שכונת נייטין וסביבותיה. גם מחברות כבר לא היו.
ללא טרוניה או מחשבה כעוסה קיבל על עצמו ר' דוד משרת מלמד דרדקי בתלמוד תורה ירושלמי, וכעבור שנים מספר הוא נאלץ לנטוש את משרתו לטובת משרה שמזכה את בעליה במספר פרוטות גדול יותר בסוף החודש. כך הפך ר' דוד לפועל בניין. בלב שמח ובנפש חפצה, מתוך הודיה לקב"ה על ילדיו שהעניק לו עם השנים ועל האפשרות לפרנסם, היה ר' דוד עמל קשות מבוקר עד ליל להביא טרף לביתו, תוך הקפדה לבלתי דלג על קביעות עיתים לתורה.
ערב אחד פסע ר' דוד לעבר ביתו ונתקל בערמת גרוטאות שהפריעו למהלך דרכם של העוברים והשבים. בלא משים דחף ר' דוד את הגרוטאות ברגליו כדי לפנותן לצדדים, ולתדהמתו נתגלתה לפניו מסכת בבא קמא. קרועה בחלקה, אך דפים שלמים מתוכה בצבצו בתחינה שיגאלום מן הביזיון. הפך ר' דוד קרש מימין, חבית משמאל, ולעיניו נחשפה ספריה שלמה של ספרי קודש שהתגוללו ברשות הרבים. באותם זמנים לא ועד גניזה היה, וגם לא ועדה. עסקנים לא הקדישו את חייהם לטיפול בספרי קודש ישנים, ומשאיות לא התרוצצו אחוזות תזזית מבית כנסת למשנהו כדי לגייס שקי גניזה. איש כמעט לא גנז ספרי קודש. חומשים וסידורים, כך גם ספרי קודש אחרים, עברו מאב לבנו ששמרו עליהם כעל בבת עינם. סידור חדש קנו לכלה או לגר צדק. גניזה, כאשר בכל זאת הצטברה בביתו של מאן-דהוא, היה הלה טומנה בעצמו למנוחת עולמים, באחד הכוכים שבהרי ירושלים.
מזועזע עד עמקי נשמתו שב ר' דוד לביתו ושח לאשתו על אודות ספרי הקודש המתגוללים בביזיון ברחובה של עיר. ישבו השניים, חישבו חשבונו של עולם, צירפו מספרים, הפחיתו, הכפילו, חילקו, השוו ולבסוף הגיעו למסקנה כי ר' דוד ייסע אל השוק וירכוש שקי בד חזקים והגונים כדי לטמון בהם את הגניזה. לא קלה הייתה ההחלטה. חישוב מדויק של ההוצאה הכספית הבלתי צפויה העלה, כי ערכם הכספי של השקים שווה לתמורה שמפיק ר' דוד בשלשה ימי עמל קשים בעבודת הבניין!!! אך בני הזוג נימנו ביניהם וגמרו לזכות במצווה חשובה זו, ומתוך התרגשות קדושה שחלפה בהם קבעו, כי שניהם יזכו בשכר מצווה זו שווה בשווה.
כעבור שנים לא רבות, בשנת תש"ג, למגינת לב כל מכיריו, חלה ר' דוד ז"ל את חליו שממנו לא קם ונשמתו נסקה השמיימה בנתיב העשן הדקיק שסימנו מחברותיו, כאשר הוא מותיר אחריו יתומים רכים בשנים שלא זכה להשיא אף לא אחד מהם.
מסע ההלוויה עמד לצאת והאלמנה הטריה ביקשה ללחוש מספר מילים אחרונות. "ר' דוד", אמרה בבכי כבוש, "אתה ודאי זוכר את השקים שקנינו כדי לקבור בהם את הגניזה. מפת לחמנו קיצצנו כדי לזכות במצווה. נכון. סיכמנו שנחלוק שווה בשווה בשכר המצווה. אבל אתה נפרדת מהעולם הזה בגיל כה צעיר. כבר אינך יכול להוסיף ולהרבות במצוות ובמעשים טובים כפי שוודאי היית חפץ. ר' דוד, אני עוד נשארת כאן עם הילדים, יש עדיין בידי אפשרות לעשות מצוות נוספות. אני מוותרת על חלקי במצווה. שא עמך לגנזי מרומים את המצווה בשלמותה ותנוח בשלום על משכבך!!!"
אלו היו היהודים ה"פשוטים" של פעם. "יהודים" ברמ"ח אבריהם ובשס"ה גידיהם. אמונה חושית תמימה ומושלמת, שניווטה אותם בכל מהלך חייהם לפעולות ומעשים שכל השומעם נאפף בשאיפה להדבק במידותיהם ולהלך במשעול המוליך בדרך הראויה. זכתה מרת נחמה בטלמן ע"ה להוסיף במצוות ובמעשים טובים, יובל שנים ויותר לאחר פטירת בעלה, נאספה לעולמה בשיבה טובה, כשהיא מותירה אחריה משפחה ענפה של תלמידי חכמים ומזכי הרבים.
(מאורות הדף היומי, גליון מס. 1276)