אליעזר (לייזר) רוט
זה קרה לא מזמן. בבוקרו של יום ראשון אחד אני פוגש חבר ותיק, והוא עוצר אותי: "תשמע, קרה לי עכשיו משהו שלא קרה לי אף פעם, ואני מרגיש שאני חייב לשתף מישהו. יש לך כמה דקות?".
האמת שדי מיהרתי, אבל מיד זיהיתי שיש לי פה סיפור חזק ל'הפותח', אז דחיתי את שאר התוכניות שלי והטיתי את אוזני כאפרכסת, כדי להביא בפניכם את הסיפור הנפלא הזה, וכך הוא מספר.
"כמו שאתה יודע אני אברך כולל מן השורה", הוא מספר, "אני משתדל ללמוד הרבה כפי יכולתי. בסדרים כמובן, ואם אני מצליח גם בין הסדרים. ב"ה אני מאוד נהנה מהלימוד, הכל בסדר גמור.
"אבל היום בבוקר מצאתי את עצמי פורץ בבכי חסר מעצורים, הייתי פשוט המום מעצמי, אבל זה היה בכי חיובי, מהתרגשות ושמחה, ואני אסביר את עצמי.
"הבן שלי חזר הביתה לשבת", הוא מספר, "בדרך כלל, הוא חוזר לישיבה מיד במוצאי שבת, כי הוא רוצה להיות בישיבה כבר בתפילת שחרית, להתחיל את השבוע ברגל ימין.
"אבל הפעם הוא נשאר לישון בבית כי היה צריך לעשות איזו בדיקת עיניים היום על הבוקר.
"ישבנו אתמול בלילה בבית, והבנתי שהבן שלי מוטרד מזה שהוא יאחר היום לישיבה. הוא עשה חשבון שאם הוא נוסע למרפאה בשכונה הסמוכה כדי לעשות את הבדיקה, זה יכול לקחת לו רבע שעה עד עשרים דקות באוטובוס, עד שמגיע האוטובוס ועד שהוא צועד מהתחנה שם אל המרפאה…
"שם במרפאה הוא ימתין בתור, עד שיעשו את הבדיקה, לאחר מכן יצטרך לנוח קצת בהתאם להנחיות הרפואיות, ואז יצטרך להחליף שלושה אוטובוסים בדרך לישיבה, כשהכבישים כבר עמוסים והתנועה משתרכת באיטיות.
"הוא עשה חשבון שהוא יגיע לישיבה באמצע הסדר, והוא לא יספיק להתכונן לשיעור ובקיצור, כל הסיפור יהיה מאוד לא מוצלח…
"חשבתי קצת, ואז אמרתי לו, אתה יודע מה? יש לי רעיון. אני אשכור רכב של 'סיטי קאר', לשעה אחת או לשעה וחצי. זה לא עולה יקר, אני אקח אותך למרפאה, תעשה את הבדיקה 'חד שתיים', משם אני אפיץ אותך לישיבה, ובעז"ה אני אספיק להחזיר את האוטו למקומו ולהגיע לכולל עם תחילת ה'סדר'. גם אם אני יאחר קצת זה שווה לי, כי על ידי כך זה ימנע איחור רציני הרבה יותר שלך.
"הבן שלי שמח מאוד. היית צריך לראות את הפנים שלו. איזה אושר! באמת עשיתי את זה, והתפעמתי לראות איך כל הדרך לישיבה הוא פשוט שמח לנסוע לישיבה, המצב שלו היה בשמים, מתחילים סוגיא חדשה, הוא נרגש מאוד לקראתה, בשבת כבר התחיל ללמוד אותה לבד ועכשיו הוא כבר לא יכול לחכות כדי להציג בפני החברותא שלו את הנקודות שהעלה ממנה עד כה.
"הבן שלי ירד ליד הישיבה ואני מיהרתי לחזור לשכונה בה אנו מתגוררים כדי להחזיר את האוטו. אבל אז פרצו הדמעות. פשוט התחלתי לבכות, הדמעות הסתירו את הכביש מעיני, הייתי חייב לעצור בצד כדי להירגע ולהמשיך בנסיעה.
"הבן שלי רוצה ללמוד! הבן שלי שמח ללמוד! כשאני הייתי בגילו הייתי מאוד שמח להפסיד חצי יום לימודים, והוא לעומת זאת, מצטער מכך, חשוב לו להגיע לישיבה בזמן כי חבל לו להפסיק שעות לימוד.
"האם עצרתי פעם כדי להודות לקב"ה על כך? האם אמרתי לו פעם אחת: אבי שבשמים, אני מודה לך מעומק הלב על כך שנתת לי בנים טובים, על כך שהילד שלי אוהב ללמוד ושמח ללמוד"?.
"צריכים לדעת להודות, אני נכשלתי בכך, מודה ומתוודה, נכשלתי. כמו כולם תמיד הודיתי לקב"ה וביקשתי שיהיו לי ילדים טובים, אבל לא באמת הפנמתי את גודל המתנה הנפלאה הזאת.
"קיבלתי על עצמי, מעכשיו והלאה, להשתדל להודות על כך לפחות פעם אחת כל יום, ולומר את זה לא רק לבורא העולמים, אלא גם לבן שלי, שיידע שאני רואה בו מתנה משמים. אני בטוח כשהוא ירגיש את ההערכה הזאת שאני מעריך אותו ושאני מודה לבורא שחנן אותי בכזה בן – זה בוודאי ידרבן אותו להוסיף ולהשקיע עוד ועוד".