את המעשה דלהלן סיפר יהודי ששמעו מבעל המעשה:
בהיכלה של ישיבת ליקווד המעטירה, נפטר לפני מספר שנים אחד מטובי האברכים, שהיה 'שייף עייל שייף נפיק ולא מחזיק טיבותא לנפשיה'. גם חוליו עשה ככל יכולתו להמשיך בקביעות לימודיו והיה מתאמץ לפקוד את בית המדרש מדי יום ביומו למרות הקשיים העצמוים שהיו מנת חלקו בזה.
בבוא העת נתבקשה נשמתו לשוב אל האלקים אשר נתנה, הכל העלו על נס את התמדתו הפלאית של הנפטר, אשר אפילו ביומו האחרון עוד הופיע בבית המדרש ושקד על תלמודו כאילו הינו בריא אולם, וכך יצא אל בית עולמו מתוך בית מדרשו.
ואולם בעיצומם של ימי השבעה נפל דבר בלייקווד – – –
החברותא של המנוח הופיע חפוזות לתוך בית המדרש, שם ראוהו אץ-רץ בבהלה, נוטל כרך של רמב"ם מאחד הסטנדרים שבהיכל ומזדרז – כשהוא טרוף נשימה, להניחו בארון הספרים.
הנוכחים ראו כן תמהו על מה הבהלה העצומה.
ואכן, בשוך סערת נפשו, המתיק הלה עמם סוד, וכך סח:
בחלומי הופיע ידידנו המנוח, ואמר לי שכניסתו לגן העדן נמנעת לפי שהרמב"ם בו למדנו יחד ביומו האחרון, עודנו על הסטנדר וטרם הוחזר למקומו כיאות…
(תורה היא – מאוצרו של הגרי"מ וינגרטן שליט"א ר"י משנת שלמה)