סוד השפעתו הגדולה של הגה"צ רבי משה טורק זצ"ל בחינוך התלמידים גנוז היה בעצם אישיותו. לא הסמכות וכח ההרתעה הם שעמדו לו, אלא בעיקר אישיותו המיוחדת והמופתית.
"הענין של דוגמא אישית" – אמר רבי משה לימים באוזני מחנכים – "אינו רק מה שהתלמידים רואים. אלא אף מה שהמחנך עושה בחדרי חדרים עלול להשפיע על החניך. לחניכים יש חוש-ריח מפותח לזהות את אישיותו של המחנך. בילדים קיים חוש הבחנה המרגיש בין אמת לזיוף; בין היוצא מן הלב לנאמר מן השפה ולחוץ".
רבי משה עמד ב'מבחן' האמור. הרוממות הנפשית, יראת-השמים, הצדקות, האצילות, הענווה והתום ששפעו ממנו – הקרינו לליבותיהם של התלמידים הרבים, והיוו עבורם דוגמא לצורתו של מחנך בישראל.
התלמידים מעידים כי לא ראו אותו אף פעם כועס או מתעצבן. דבר לא הוציא אותו משיווי-משקלו. תמיד שמר על מנוחת-נפש ושלווה. וחרף זאת הנוכחות שלו כמו הטילה משמעת ברזל. היתה מפניו יראת-הכבוד והביטו עליו בהערכה עצומה. גם אם מטבע-הדברים נוצרו מפעם לפעם חיכוכים ואי-הבנות בינו לבינם, כמקובל ביחסי מחנך עם תלמידיו, קיבלו את תוכחתו ומוסריו באהבה ובהבנה.
"בכל פניות שפנה, הרגשנו הנהגה של גדלות", מתבטא תלמיד מהמחזורים האחרונים – רבי אריאל נאור שליט"א, במכתב בו העלה רישומי זיכרונות מתקופת שהותו במחיצת המנהל הבלתי-נשכח. "כולם הרגישו שהוא אדם גדול, נעלה ומרומם, ואינו איש פשוט מן השורה שהגיע למשרה הזו באקראי. ראינו והרגשנו בו מִן גדלות ששייכת לאנשי הצורה וגדולי הדור, וההתייחסות שלנו כתלמידים כלפיו היתה בהתאם. גם המלמדים ושאר העובדים בתלמוד-תורה התייחסו אליו ביראת-כבוד. הוא לא דרש זאת לא בפה ולא ברמז, ואף על פי כן המעמד המכובד שלו היה בלתי-מעורער. לא עלה על דעת אף תלמיד להתווכח עם המנהל".
תלמיד ותיק, רבי ש. שיף שליט"א סיפר: למדתי אצל הרב טורק כשהיה מלמד בכיתה ח', בשלב שבית-הספר היה אז בבית הכנסת 'חוג חתם סופר' ברחוב גאולה בתל-אביב. מחנך משכמו ומעלה היה, ולוואי שירבו כמותו בישראל. באותם ימים היה נפוץ ביותר שמורים היכו תלמידים מסיבות חינוכיות, וגם להורים באותה תקופה היה נראה הדבר טבעי. הרב טורק מיעט ביותר בהענשה פיזית. הוא הסתפק בנזיפות ולכל-היותר בהרמת קול. לא היה צורך בהענשה פיזית, כי התלמידים חשו כי עומד לפניהם מורה ומחנך ירא-שמים, העושה את מלאכתו נאמנה, וזה נתן לו את המעמד והמשמעת המתבקשת, גם בלי להכות ולזרוק מרה בתלמידים.
"למשל, כשהיה נעמד להתפלל תפילת יום-כיפור-קטן בערב ראש חודש – התלמידים שמעו תפילה בקול מתחנן ובוכה, וחשו כי זה בא מעמקי הלב, עם הרבה אמונה ודבקות בבורא. כשהמחנך עמד בתפילת 'מנחה' וב'שמע קולנו' פרץ בבכי, התלמידים ידעו שאין מדובר בבכי על אובדן מניות בבורסה, אלא כחלק משיחה שלו עם הקדוש ברוך הוא על מצב הכלל והפרט. ובצילם של הדברים האלו, אין ספק שהשיעורים שלו בגמרא, בהלכה ובתנ"ך נראים היו אחרת".
תלמיד אחר מוסיף מזכרונו שלו: "בבקרים, תלמידי כתה ד' ואילך היו מתפללים במנין בבית הכנסת שבתלמוד-תורה, עם הכיתות הגבוהות. בדרך כלל נכחו בתפילות הרב טורק ורבי ישראל זלושינסקי. הרב טורק נהג לשבת בשורה האחרונה. תפילת שחרית החלה מוקדם, כמדומני בשש ארבעים וחמש, כך שבשמונה ורבע כבר התחיל שיעור גמרא, וכך נוספה לנו שעת לימוד והספקנו הרבה פרקי גמרא במשך השנה.
"כאשר הגענו לתפילה בבוקר הרב טורק כבר היה במקום. על אף שהיה מגיע באוטובוס עירוני מבני ברק, ועל אף הפקקים שהיו מידי פעם בדרך, לא זכור לי אף פעם שאיחר.
"היה מאלף לראות את התלמידים מתפללים בדבקות, כמחקים את שני הרבנים האהובים. שנים רבות אחר-כך זכיתי לראותו בלילות שבת רבים יושב ומתפלל בישיבת 'חכמי לובלין' של מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל, בעל ה'שבט הלוי', באותה תנוחה של דבקות וקדושה, כבן המתחטא לפני אביו. כאשר אנו התלמידים ראינו את הרב מתפלל כמו אחד מצדיקי קמאי, בכל הלב והרגש, אין זה פלא שכאשר הוא דרש מאיתנו משהו מיהרנו לציית לו. האמנו לו באמת שאת טובתנו הוא דורש ומבקש, והשפעתו עלינו היתה עצומה בכל קנה מידה".
רבי שמואל דוד גרוס שליט"א, רב קהילת חסידי גור באשדוד, מוותיקי התלמידים, מצביע אף הוא על הדוגמא האישית שלו כחלק עיקרי בהשפעתו עליהם:
"הרב טורק השפיע עלינו בעיקר במובן הזה של 'הוא היה אומר'. בדוגמא האישית המיוחדת במינה שהעניק לנו בכל דרכיו. בהנהגתו המרוממת, באצילותו ובצדקותו, הוא הקרין עלינו יותר מאשר בשיחות ובשיעורים המיוחדים – מלאי הטעם והחן שהרצה באוזנינו. כבר בתור ילדים צעירים יכולנו להרגיש היטב כי עומד בפנינו אדם של צורה, וראינו בו דוגמא אישית לעובד ד' בְּזַכּוּת ובטהרה. לא זכור לי אף פעם שראינו אותו עומד בפרוזדור של הת"ת בידיים ריקניות. תמיד החזיק חומש עם פירוש 'העמק דבר', משניות, או ספר אחר ביד, ובכל רגע פנוי עיין בהם. כך גם כשנסענו יחד איתו לטיולים ולאטרקציות שונות במסגרת הפעילות בתלמוד-תורה, כל הדרך הוא עיין בספר קטן שהביא עימו. ביני לביני הוא גם סיפר סיפורים, דיבר דיבורים של יראת-שמים, ויצר אוירה נעימה ונינוחה. אבל יכולנו אז לראות איך יקרה לו כל דקה… זו היתה נקודה אחת מיני רבות שהחדיר לנו בעורקים בהוותו דוגמא אישית לכך: ענין ניצול הזמן".
(מתוך הספר 'לדמותו של מחנך')