מספר הרב אביגדור אהרונסון הי״ו מבית שמש:
הדבר קרה באחד מימי שישי. סיימתי את תפילת השחרית בבית הכנסת והתכוונתי לצאת אל המרכז המסחרי כדי לערוך את הקניות לשבת.
בעודי בבית הכנסת נזכרתי כי בדיוק אתמול אזלו לי כל המזומנים ולמעשה כעת אני 'תקוע' ללא כסף לקניות. אין באזור כספומט, כך שלא יכולתי למשוך כסף מחשבוני בבנק.
הבטתי סביבי לבקשת הלוואה. היה זה בית כנסת בסגנון 'שטיבלאך': מניינים רבים מתפללים זה אחר זה ורוב המתפללים אינם מכירים איש את רעהו בשמם, אע״פ שהם מתפללים באותו מקום ובאותו זמן מספר שנים…
עיני נחו על אחד המתפללים הקבועים במניין שבו גם אני מתפלל שהכרתי. האיש לא היה ידוע כבעל אמצעים. להיפך, הוא אדם שעובד קשה לפרנסתו, אולם הוא היה נראה כאדם טוב לב.
החלטתי לנסות. בעדינות ביקשתי ממנו הלוואה מכובדת כדי שאוכל לבצע את הקניות הרבות לשבת והבטחתי לו להשיב את ההלוואה כבר ביום ראשון הקרוב.
האיש הופתע מאוד לשמוע את הסכום הגדול שאני מבקש והתלבט כמה רגעים. הבנתי אותו, מפני שאין הוא מכיר אותי כמעט מלבד הפגישות שלנו בתפילות יחד…
ואז… הוא האיר לי פנים, פתח את ארנקו והוציא בדיוק את הסכום שביקשתי. הוא כלל לא ידע את שמי. מיד שלפתי פתק וכתבתי עליו ש'אני מאשר בזאת שקיבלתי הלוואה בסך הנקוב ביום פלוני, ואני מתחייב להחזירו, בע״ה, ביום ראשון הקרוב' וחתמתי בשמי המלא. יצאתי לקניות בהרגשת הקלה עצומה ונכנסתי לשבת בהרגשה מרוממת.
אכן הייתה זו שבת נפלאה. כבר ביום ראשון בבוקר משכתי מכספוסט הבנק מזומנים בסכום ההלוואה, והלכתי לבית הכנסת להתפלל. מיד כשנכנסתי ראיתי אותו שם, ניגשתי אליו והשבתי לו את ההלוואה.
בראותו אותי צהלו פניו של האיש ובשמחה גדולה קרא: 'ברוך ה'! ברוך ה'! יישר כוחך! תודה רבה!' לא הבנתי לפשר שמחתו. ביקשתי ממנו שישיב לי את שטר ההלוואה שכתבתי, אך הוא התנצל ואמר שהוא אינו ברשותו. הוא ביקש ממני לשבת והחל לספר לי את המעשה הבא:
ביום שישי האחרון נסעתי בתחבורה הציבורית לשבות את השבת בעיר אחרת. בהגיעי למקום, התברר לי שאיבדתי את הארנק באוטובוס. בדרך כלל איני משתמש בשיקים ובכרטיסי אשראי, והכסף המזומן בארנק הוא כל כספי שמשמש אותי למשך כל החודש.
האבדה גרמה לי צער רב, שכן בכסף הרב שבארנק הייתי אמור לשלם היום, יום ראשון, תשלומים דחופים ולקנות מצרכים חיוניים ועתה נותרתי מול שוקת שבורה…
מרגע גילוי האובדן, ניסיתי לאתר אותו בחברת האוטובוסים ואף שאלתי את הנהגים, אך איש אינו יודע מאומה. מרוב הצער הרב שכחתי שהלוויתי לך סכום נכבד.
ועתה, לשמחתי, בזכות ההלוואה שהלוויתי לך ביום שישי, נותר לפחות סכום הכסף זה לפליטה, ולא ירד לטמיון עם שאר הכסף שבארנק. כעת אני יכול לשלם את התשלומים.
חייכנו איש אל רעהו והזכרנו את הפתגם, כי כל מה שהאדם עושהו אינו עושה אלא לעצמו. לבקשתי, הוא הוציא פתק וכתב עליו שהוא מאשר קבלת החזר ההלוואה ונפרדנו בשמחה. אולם בזה הסיפור עדיין לא נשלם.
בצהרי אותו היום צלצל הטלפון בביתי. מעברו השני של הקו נשמע יהודי לא מוכר לי, שהודיע לי כי מצא ארנק באוטובוס. הוא הזדהה בשמו ושאל אם אני יודע ומכיר את בעל האבדה… התברר כי לאחר שמצא את הארנק חיפש בתוכו מסמך כלשהו שיזהה את בעליו, אך מלבד שטרות כסף רבים לא היה בו שום סימן או מסמך מזהה. לבסוף הבחין בפתק התחוב באחד מכיסי הארנק ובו צוין שמי, החתום על אישור ההלוואה שלוויתי.
המוצא סיפר לי שהוא טרח לחפש בספרי הטלפונים את השם המופיע בפתק עד שהגיע אלי… השבתי לו שאכן אני מכיר את בעל הארנק ותיארתי לו את הצער הרב שהיה לו בראותי אותו באותו בוקר יום ראשון ועל האושר הרב שדבר המציאה יסב לו.
התמלאתי בשמחה רבה בשביל המלווה, כשזכיתי לראות במו עיניי כי בזכות גמילות החסד שעשה עימי, חזר אליו ארנקו עם כל כספו בשלמות!
בראשי הדהדו דברי חכמים שאמרו: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית".
רציתי מאוד להודיע לאיש על הבשורה הטובה כדי לחסוך ממנו שעות של עוגמת נפש עד שניפגש למחרת בבית הכנסת, אולם לא ידעתי את שמו… פתאום נזכרתי שהוא חתם את שמו על פתק ההחזר. כעת היה תורי לחפש בספר טלפונים לפי השם, עד שהשגתי אותו וסיפרתי לו על המציאה. מיד תיאמתי פגישה בינו לבין המוצא, והארנק הושב לידו לשמחתו הגדולה.
שלושתנו היינו שמחים ויצאנו מחוזקים ומודים לה' על השגחתו העליונה.
מתוך הספר '102 סיפורים' ח"ב, של הרב צבי נקר שליט"א [מי באר שמות תשפ"ג הובא ע"י הרב פנחס זרביב מכון למעשה לתגובות ולחומר נוסף [email protected])