ארבע הסיבות מדוע נצטוו בני ישראל לתת את הדם על המשקוף והמזוזות
"ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף" (י"ב ז)
'רבינו בחיי' כתב כמה טעמים לציווי זה: (שמות י"ב כ"ג) א. אין הדם (שעל המזוזות) מונע הנגף, ולא מניעתו מביא הנגף. אבל לימדך הכתוב, מי שהאמין בהקב"ה ותלה בו בטחונו, ולא חשש לאימת פרעה וגזרתו. וזבח בפרהסיא תועבת מצרים, ונתן מדם הפסח על המזוזות והמשקוף, הרי זה צדיק והקב"ה יגן עליו מהנגף והמשחית. ב. מפני שישראל היו סיבה בפרסום האלוקות בעולם, בגאולה זו של מצרים, ע"כ נצטוו במצוות הפסח לעשות עניינים מפורסמים כנגד המלך הרשע שהיו ברשותו. לבזות אמונת המצרים לעיניהם, ולקבוע בלב אמונת הקב"ה ויראתו. ומזה נצטוו לשחוט אלוהיהם, ולאוכלו צלי לא מבושל בקדרה, כי אם צלי אש. להיות העניין נגלה ומפורסם יותר לכל הנכנסים בבתים, ואף לעוברי דרך יתפרסם בריחו. וכדי לפרסם העניין עוד. ג. נצטוו לתת מהדם במשקוף ובמזוזות, שהם מקומות נגלים ומפורסמים. להורות שמידת הדין מתוחה כנגד המצרים. ד. הקב"ה אמר לתת דם על שתי המזוזות והמשקוף, כדי שיהיה על המזוזות צורת אותיות יו"ד משמו, ועל המשקוף צורת אות וי"ו. ויחד יוצא שם הוי"ה שהוא שם רחמים, וכך בנ"י לא ינזקו.
יש לתמוה מדוע שינה משה רבינו והפך את סדר הציווי והקדים את המשקוף על המזוזות
והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, מן הדם אשר בסף" (י"ב כ"ב) –
יש לתמוה מדוע שינה משה והפך את סדר הציווי, שהרי כשנצטווה על כך (לעיל פסוק ז') כתיב "על שתי המזוזות ועל המשקוף" וכאשר ציווה לבני ישראל שינה משה את הסדר? ויש לתרץ שמשה רבינו סבר שלא ראוי שירשם שם ה' כסידרו במצרים שהיא מלאה גילולים, שהרי סדר זה הוא כנגד שם הוי"ה לכן שינה ואמר לתת על המשקוף ועל המזוזות. עוד יש לתרץ שהקב"ה אמר לתת על המזוזות שהם כנגד משה ואהרן, ועל המשקוף שמרמז אליו. משה רבינו שינה ואמר לתת קודם על המשקוף שמרמז להקב"ה, ואח"כ על המזוזות שמרמזות על אהרן ואליו (מושב זקנים מבעלי התוס').
עמדה היא בחצי הלילה ומצאה את בנה בפי הכלב, מיד צעקה ומלאה את כל הארץ מצעקתה.
"ויקם פרעה לילה, הוא וכל עבדיו וכל מצרים, ותהי צעקה גדולה… כי אין בית אשר אין שם מת" (י"ב ל) –
בוא וראה את הנקמה הגדולה שעשה הקב"ה במצרים, שלוש מגפות היו שם: אחת שעשו הבכורות המצריים (לפני חצות הלילה) שהרגו כל אשר מצאה ידם. השניה, שהרג הקב"ה את הבכורים בחצות הלילה. ושלישית – כשראה פרעה את המוות בביתו, בבניו ובעבדיו, מיד קם וזירז עצמו והרג אפרכין ושרים וכל אשר יעצוהו לסרב בעם. מה דרכו של כלב כשהאבן פוגעת בו, הוא נושך את חברו; אף פרעה כך. דבר אחר: 'ויקם פרעה לילה' – אעפ"י שבבתי ישראל לילה כיום יאיר, שנאמר 'והגדת לבנך ביום ההוא' – התורה קראתו 'יום', לפרעה לילה היה.
'הוא וכל עבדיו וכל מצרים' – מגיד שפרעה מחזר על כל בתי עבדיו ובתי ישראל ומעמידן אחד אחד ממקומו. 'ותהי צעקה גדולה במצרים' – רבי יהודה אומר: כל אותו הלילה היו ישראל אוכלים ושותים יין ושמחים ומהללים להקב"ה בקול גדול, והמצריים היו צועקים במר נפש על המגפה שבאה עליהם פתאום. מלמד שהיו רואים את אלוהיהם מתבקעים ונופלים. הייתה אשה שאמרה, לא גזר משה אלא על מה שבבתים, אבל שבגגות הם נמלטים. מה עשתה, נטלה את בנה והטמינה בגג. הזמין לה הקב"ה כלב ואכלו. עמדה היא בחצי הלילה ומצאה את בנה בפי הכלב, מיד צעקה ומלאה את כל הארץ מצעקתה. ומעשה באשה אלמנה שעשתה ע"ז שלה עוגה של בצק, ובא הכלב ונטלה וצעקה כל הלילה. לקיים 'כי אין בית אשר אין שם מת' (אליהו כי טוב).
בשנת תרנ"ט בהיותי בירושלים, הזמינו אותי לפדיון הבן ולא הכתי, ואמרו לי שאיתא בספרים דסעודת פדיון הבן עולה במקום פ"ד תעניות, ואני לא הייתי יודע דבר זה
"וכל בכור אדם בבניך תפדה" (י"ג י"ג)
– מעלת סעודת פדיון הבן – ה'חכמת חיים' (עה"ת בפרשה) כתב: מקובל אצל אנשי ירושלים מקדמת דנא, שהאוכל מסעודת פדיון הבן, נחשב לו כאילו התענה פ"ד תעניות. והנה ה'שדי חמד' מספר (ח"ה מערכת הסמך כלל ל"ד): בשנת תרנ"ט בהיותי בירושלים, הזמינו אותי לפדיון הבן ולא הלכתי, ואמרו לי שאיתא בספרים דסעודת פדיון הבן עולה במקום פ"ד תעניות, ואני לא הייתי יודע דבר זה. ומסיים: נראה שאין מקור לדבר וזה רק שיחה נאה בפי הבריות. וכשיצאו לאור כרכי ה'שדי חמד', ואנשי ירושלים מצאו כתוב מפי אותו גאון שהיה בקי בספרי הראשונים והאחרונים וכל רז לא אניס ליה – כי 'אין מקור לדבר זה', נתמלאו תמיהה, היתכן ד'קלא דלא פסיק' בירושלים מדור דור באין עוררין, שיאמר דאין לכך שום מקור. באותו זמן נערך פדיון הבן, בו השתתף גם רבה של ירושלים רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל.
דבריו של ה'שדי חמד' עוררו ויכוח בין המשתתפים, עד שקם אחד המשתתפים ואמר, הנה איתנו רבי יוסף חיים זוננפלד הידוע בבקיאותו המופלגת בכל חדרי התורה ובראשונים והאחרונים, ונשאל את הרב בדבר, ענה רבי יוסף חיים: אכן אין שום מקור שהסעודה נחשבת לפ"ד תעניות, אבל יש לזה רמז בתורה דכתיב – וכל בכור א'ד'ם ב'ב'נ'י'ך' ת'פ'ד'ה', שזה ראשי תיבות, א'ם ד'בר מ'ה ב'פדיון ב'ן נ'הנית י'חשב כ'אילו ת'ענית פ"ד ה'תענית. והוסיף: יש עוד מעשה הנחשב לעושהו כאילו התענה פ"ד תעניות, וזה מי שלומד 'דף גמרא', כי ד"ף בגימטריא פ"ד, אלא שעל מעשה זה אין הרבה קופצים.
חידות לפרשת השבוע:
א. מדוע עוד במצרים לפני שנגאלו, ציווה הקב"ה שלדורות יהיה חג ביום שביעי של פסח?
ב. איזה שם משמותיו של ה' רומז על המועדים בחודש ניסן?
ג. מי עוד מת במכת בכורות, למרות שלא היה בכור?
ד. על איזה מאורע שהיה במצרים נאמר הפסוק (תהלים קי"ט) "חצות לילה אקום להודות לך"?
ה. איזו מכה נוספת היתה בליל הפסח מלבד מות הבכורים?
ו. איך יתכן, יהודי מגיע ל'פדיון הבן', והוא רואה שבשולחן המזרח יושב 'ישראל' והאב פודה את בנו הבכור אצלו, ונותן לו ה' סלעים עבור הפדיון, והוא מתפלא, איך האב עבר על ההלכה שצריך לפדות את הבן הבכור אצל 'כהן'?
ז. היתכן, כהן שיש לו בן בכור וחייב לפדותו, אף דכהן פטור מפדיון הבן (כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' ש"ה י"ח)?
ח. איך יתכן, נולד בן ראשון, ואח"כ נולד עוד בן, והבן השני הוא הבכור שחייבים לפדותו (לחלק מהשיטות)?
- תשובה לחידה א. כתב ה'משך חכמה': דבר זה בא להורות שלימות מצוות הי"ת, שכל העמים בדתותיהם יעשו יום הניצחון – יום מפלת אויביהם, וישראל אינם כן, והנה המצרים נטבעו בים סוף ביום שביעי של פסח, ואם היה אומר הי"ת אחרי זה שיעשו ביום שביעי חג – היה נדמה לאדם שה' צווה לעשות חג לשמוח במפלתם של רשעים, ובאמת אין הקב"ה שמח במפלתם של רשעים, לכן צווה ה' בארץ מצרים, לפני שנגאלו, שיעשו חג בשביעי, להורות שאין החג מסיבת מפלת מצרים בים, שהרי צווה להם טרם שנטבעו בים.
- תשובה לחידה ב. כתב המהרש"א (יומא ב.) ששם ה' שהוא אותיות א', ה', ו', י' רומז על קדושת המועדים שבחודש ניסן. א' – רומז לר"ח ניסן, שאותו יום נטל י' עטרות. י' רומז על שבת הגדול, שהיה בעשור, שבו נעשה נס גדול. ה' רומז על קדושת חג הפסח, שהוא ה' ימים לאחר שבת הגדול. ו' רומז על שביעי של פסח, שהוא ו' ימים לאחר יו"ט הראשון של פסח.
- תשובה לחידה ג. איתא במדרש רבה (פרק י"ז ה) על הפסוק "ועבר ה' לנגוף את מצרים", מלמד שאף המעוברות שהיו ראויות לילד בכורים – הפילו העוברים ומתו גם האימהות. וזהו מה שנאמר 'לנגוף', כדכתיב "ונגפו אשה הרה" (פר' משפטים, שמות כ"א). והטעם לכך כתב בחידושי הרד"ל, שכיון שניתנה רשות למשחית להמית העוברים, המית גם האימהות יחד עם הוולדות.
- תשובה לחידה ד. איתא במדרש רבה (י"ח ב): כיון שהגיע חצי הלילה, הרג הקב"ה כל בכורי מצרים, גם מי שהיה נתון בבתי ישראל, והיה הקב"ה פוסע בין ישראל ובין המצרים, והיה נוטל נשמת המצרי ומניח נשמת ישראל, והיה היהודי מתעורר משנתו ומוצא את המצרי מת בין כל אחד ואחד מבני ביתו, שנאמר "ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף". התחילו ישראל לשבח ולומר "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך".
- תשובה לחידה ה. כתב ה'פענח רזא' על הפסוק "ועבר ה' לנגוף", דמלבד מכת בכורות היו מלאכי חבלה חובטים ומכים במצריים בלא מיתה, וזהו מה שאמר 'לנגוף' – שהוא דחיפת הגוף.
- תשובה לחידה ו. מדובר שלא מצא כהן שיוכל לפדות את בנו הבכור, ולכן הוא פודה את בנו הבכור אצל 'ישראל שאשתו כהנת', ואף שנחלקו הפוסקים האם ישראל שאשתו כהנת – יכול לקחת לעצמו את הה' סלעים בגלל שאשתו כהנת, כך סבור התוס' (קידושין ח. ובפסחים מ"ט:) שנותן לכהנת והבכור פדוי, או שאי אפשר לפדות בכור רק ע"י כהן ולא ע"י כהנת, וכל שכן שאין ישראל יכול לקחת ה' סלעים אף שאשתו כהנת. להלכה נפסק בטור ושו"ע (יו"ד סי' ש"ה ס"א) שצריך לפדות דווקא אצל כהן, מ"מ מי שנמצא במקום שלאחר טרחות מרובות לא מצא כהן שיכול לפדותו, יתן ה' סלעים לכהנת או לישראל שאשתו כהנת בלי ברכה, ויתנה שאינו מכוון לצאת חובת המצווה רק אם לא ימצא אח"כ כהן, אבל אם מצא כהן אח"כ יחזור ויפדה בברכה כראוי, כי לא יצא המצווה למפרע, ואם קשה לו לתת סכום הפדיון פעמיים, יכול לתת לכהנת ה' סלעים על מנת להחזיר (פתחי תשובה יו"ד סי' ש"ה סק"ה בשם חת"ס יו"ד סי' ש"א) תשובה נוספת: כשהישראל שליח של הכהן ונותן לו ה' סלעים עבור הכהן, וזכין לאדם שלא בפניו (ט"ז יו"ד סי' ש"ה סקי"א בשם הרש"ל).
- תשובה לחידה ז. כשהכהן נשא גרושה שאסורה לכהן, והבן נעשה חלל, ולכן האב מחויב לפדותו, ומפריש ה' סלעים ופודה את בנו ומעכבם לעצמו, וגם אם האב לא פדה אותו בחייו, כגון שמת האב בתוך ל' יום שלא זכה בפדיונו יש אופנים דהבן מחויב לפדות עצמו אע"פ שאביו הוא כהן (בכורות מ"ז: שו"ע יו"ד סי' ש"ה סי"ט).
- תשובה לחידה ח. אם האשה הייתה גויה בלידת בנה הראשון ואח"כ נתגיירה, ונולד לה עוד בן, שיטת רבי יוסי הגלילי – דהבן השני הוא הבכור, כיון שהוא נולד כשאמו הייתה ישראלית ולא הבן הראשון, שנאמר 'כל פטר רחם בישראל' – רק מי שנולד ראשון מישראלית הוא הבכור, אבל חכמים חולקים דאינו בכור לפדיון (משנה בבכורות מ"ו).
(מתוך עלונו של הרב צ'ולק – תשפ"ג)