מאת: הרב ישראל היימן
"לא תחמוד"
בלומדי את הפרשה נזכרתי במעשה ששמעתי לפני שנים, שהרעיש את ליבי אז וממשיך לפעום בי בכל פעם בה אני נזכר בו.
לפני שנגיע לסיפור, ניגע בשאלה הידועה שכבר נכתבו עליה אינספור תירוצים ע"פ כל פרד"ס התורה. כל בר דעת מבין שעשרת הדיברות, אלו שנתנו במעמד נורא ההוד של קבלת התורה בהר סיני, כשכל ישראל רואים את הקולות מתוך האש וההר עשן, הם יסודות התורה והעולם. אילולי כן לא היה הבורא מעניק לנו אותם במעמד מרשים ודרמטי כל כך.
לכן, מהדיברות הללו ניתן ללמוד את כל המצוות כולן, וכל התורה כולה כלולה בהן – כמאמר הגר"א מווילנא. מתוך הדיברות הללו מזדקרת לה הדיברה האחרונה, ומעוררת תמיהה רבתי.
לא תחמוד!
בעין שטחית הדיברה הזו לא קשורה לכאן. זו מצווה ספציפית מאד, ולא משהו כוללני ויסודי כמו האמונה הבסיסית, שמירת השבת שהיא אבן יסוד לכל איש ישראל, או יסודות המוסר האנושי האחרים הכלולים בעשרת הדיברות, שאם לא היו שם לא היה העולם יכול להתקיים. זו לכאורה מצווה 'פשוטה' שכמוה יש לנו הרבה מאד. כדוגמת איסור לשון הרע או "לא תשנא את אחיך בלבבך" ועוד.
למה דווקא האיסור של "לא תחמוד" נכנס לרשימה היסודית הזו?
כשנתקלתי בשאלה הזו בלומדי את הפרשה, נזכרתי כאמור במעשה ששמעתי לפני שנים, שהרעיש את ליבי אז וממשיך לפעום בי בכל פעם בה אני נזכר בו. אולי ניתן עם הסיפור הזה להבין גם את ההקשר של הדיבור הזה ליסודות התורה.
רבי דוד בודנר היה מגדולי 'העובדים' של תנועת נובהרדוק. דביקותו ורוממותו היו לשם דבר בין הנובהרדוקאים תלמידי ה'סבא' שכידוע לא חתו מפני איש, ועבדו את ה' מתוך ביטחון נפלא ואמיצות מרוממת.
לגוף ולתחושותיו לא היה שם מעמד מיוחד, בכבשן האש של נובהרדוק. אדרבה שם ניסו להיפטר ולהתנזר מהגוף העכור ומרצונותיו הבהמיים ובכך להידבק ברוח אשר נתנה האלוקים בלא מחיצות ועיכובים. לא קל היה להשתייך אל הקבוצה הזו, לא קל היה 'לשרוד' שם תקופה ארוכה. הדרישות שלהם מעצמם היו גדולות ועצומות. עבודה פנימית יוקדת של תלישת פיסות מהנפש והקרבתה על מזבח האהבה לצור העולמים. מבחנים עצמיים של ביטחון ואמיצות שהובילו את האדם למחוק כל קשר לגשמיות התאוותנית ולחיות חיים של רוח בלי שום מעצורים.
היער הסמוך לעיירה הקטנה נובהרדוק, ראה לא אחת מראות אלוקים. בחורים צעירים לצד עובדים מבוגרים, שהשיגו והגיעו להתפשטות הגשמיות ממש בתקופות ה'בדידות' ולא רק…
ר' דוד היה מאלו שהיער על שביליו היה נהיר לו, כמו שבילי העיירה עצמה. הוא הרבה לשוטט בו כשהוא מדבק את עצמו בלימוד ובמוסר בריכוז כל החושים. היו ימים ארוכים בהם היה יוצא ר' דוד את שבילי העיירה לבדו, או בליווי אחד הבחורים לכיוון היער נותן דרור לרגשותיו, ושר את שיר ה' בלב נרגש. לפעמים בצורה של חזרה על מסכתות שלימות בע"פ, ולפעמים בלימוד מוסר סוער תחת עץ עבות או בהליכה מהירה בין השבילים.
באחד הימים האלו ננער ר' דוד משרעפיו, כשכאב חד פושט בזרועו. הוא העיף מבט אל הכלב האימתני שלאחר מעשה התברר שעוד הספיק לעמוד מולו ולנבוח ארוכות, לפני שהעז לנעוץ את שיניו החדות ביצור המוזר שלא שמע בכלל את הנביחות… לרגע קצר נפגשו עיניו של ר' דוד בעיניו של הכלב הענק והוא צנח מעולף על האדמה.
זוג נוסף של בחורים שעבר שם לאחר דקות ספורות, חשו להעירו מעלפונו ולחבוש את הפצע. הם לא התאפקו ולאחר ששבה אליו רוחו הם שאלו ברטט: "ר' דוד, אתה? להתעלף מכלב? איפה האמיצות? הביטחון בה' יתברך? הפקרת הגוף?"
"צודקים אתם", ענה להם ר' דוד. "אכן לא עלה על דעתי להתעלף מפחד מכל יציר נוצר, מבלעדי הוויתו יתברך שמו. הסיבה שהתעלפתי היא אחרת לגמרי.
"הבטתי בעיניו של הכלב המורעב, ראיתי בעיניו את הלהט לטרף וחשבתי לעצמי: הלא מי שלח אותו אלי? מי אמר לו שרצונו הוא שינעץ את ניביו בדוד בן חיה בודנר? הלא בורא השמים והארץ נתן לו הוראה חד משמעית, ללכת ולמצוא מכל באי העולם דווקא אותי, לפנות אל זרועי לנעוץ דווקא שם את שיניו החדות. ראיתי את המבט החייתי, פגשתי מקרוב את להט הטרף. חישבתי לעצמי: דוד… מתי פעם קיימת גם אתה את רצונו של שולחך בכזה להט ותשוקה? מתי קרה לך שהנחת תפילין בכזו להיטות, מתי יצא לך להתפלל או ללמוד עם כאלו עיניים בורקות ומלאות דם?
"התעלפתי מבושה… וכי אני פחות בעל דרגה מכלב?"…
זהו בעיני סיפור מרעיש.
זו המחשה חיה, למי שהצליח למסוך בגופו ובנשמתו את רצון הבורא, ולהפוך אותו לרצון הפנימי העמוק ביותר. ההבנה הזו של מקרי העולם ולימוד המוסר בדרך הזו מכל מקרה שמתרחש זו הבבואה של מי שהתורה המצוות והמוסר בעיניו הם לא אוסף של הוראות מעשיות אותם צריך לקיים כי אין ברירה. זו הבנה של מישהו שהספיג בגופו ממש את רצון האלוקים והוא הפך להיות נושא התורה בגופו ממש. הוא וכמותו הבינו שהתורה היא ביטוי לרצון נותנה עלי אדמות ושכל החיים כאן הם במטרה לקיים את הרצון הזה על כל צעד ושעל ועם כל מקרה או מצב.
זהו הסוד של לא תחמוד.
לא סתם נכתבה הדיברה הזו כמסיימת את עשרת הדברות – יסוד התורה. נאמר לנו בה שאם חשבנו שהתורה היא אוסף של שש מאות ושלוש עשרה מצוות מעשיות אותן אנחנו חייבים לקיים מכח מה שאנו חיים כאן ברצון הבורא הרי טעות היא בידנו. האיסור של "לא תחמוד" בא לתת לנו הסתכלות חדשה על כל הנושא. המטרה היא להפוך אותנו לנושאי רצונו יתברך בעולם. להפוך את הרצון הפרטי שלנו להתבטל לרצון העליון. שהתשוקה הגדולה ביותר שלנו תהיה 'לעשות רצונך אלוקי' ורק כך נוכל לרצות את מה שהוא רוצה שנרצה ולהרגיש את מה שהוא רוצה שנרגיש.
"לא תחמוד" היא דיברה שנוגעת בנפש, ברצון וברגשות. זו דיברה שדורשת מאיתנו להיות 'ספוגים' ברצון הבורא עד שנעשה את רצונינו כרצונו. זהו יסוד מוסד מנתינת התורה ולכן זו הדיברה שחותמת ומסכמת את עשרת היסודות של התורה והעולם.
"לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי"