"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שמות יא, ז)
מי ששומע לקול חכמים בדברים כאלה שהציות אינו מביאו לידי נסיון גדול, אין הוא עדיין בגדר צייתן, משום שבמקרה כזה הוא אינו מקריב הרבה מעצמו, שהרי איזו בעיה יש לו לשמוע בקול החכם, אם הדבר אינו דורש ממנו מאומה… אבל כאשר האדם מגיע אל החכמים ושואל בעצתם בענין פלוני, או כשמדובר בהוראה ציבורית הדורשת מהאדם להקריב מעצמו – במקרה כזה יש כבר כאלה המוכנים רח"ל 'לחשוב פעמיים' אם לשמוע בקולו של החכם. ודי בזה כדי להציבו בתוך תוכה – של קבוצת מבַזֵי הת"ח.
לפנינו סיפור מופלא עד מאוד – שח הגר"י זילברשטיין שליט"א – שכמותו לא שמעתי מעודי, ממנו אפשר ללמוד שהציות המוחלט לדעת תורה מביא גם להצלת חיים – פשוטו כמשמעו. פרטי הסיפור, המובא בספר 'מאמר מרדכי' של המשגיח הגה"צ רבי מרדכי מנחם שוואב זצ"ל, ילמדונו גם על עיניהם הצופיות של גדולי ישראל האמיתיים, ועד כמה ניתן באמת לסמוך על כל הוראה היוצאת מפיהם, הלכה למעשה!
הגרמ"מ שוואב מתאר בספר הנ"ל את האירועים שהתרחשו בתחילת מלחמת העולם השניה, בסוף ימי חודש אלול, כאשר הצבא הגרמני היה כבר בדרכו להגיע לקמניץ, והתוכנית היתה שמקמניץ יעברו לעיירה בריסק.
אני זוכר את הרגעים הללו, לקראת ראש השנה, כאשר המתח היה נורא", כותב המשגיח. בנין הישיבה היה על הדרך מקמניץ לבריסק, וראיתי שאנשים רבים בורחים לבריסק עם עגלות טעונות ומזוודות על כתפיהם. הם העדיפו להימלט לבריסק, כי עיירה זו היתה מוקפת חומה, וחשבו ששם יהיה יותר בטוח… מה עושים בני הישיבה בקמניץ? באים לשאול את פי מורם ורבם, מרן רבי ברוך בער זצ"ל, האם לברוח לבריסק או לא.
הסיפור שלנו עוסק כאמור בתחילת ימי המלחמה, ונציין כאן בדרך אגב, שמרן ה'חזון איש' אמר שכל עוד רבי ברוך בער חי – לא יכלו הנאצים לעולל את הזוועות ביהודים.
המשגיח כותב, שלאחר שבני הישיבה הציגו את השאלה, הסתגר מרן ראש הישיבה בחדרו במשך שעתיים תמימות. במשך כל השעתיים הללו המתינו הבחורים לפני פתח ביתו של רבי ברוך בער וחיכו למוצא פיו. והנה, לפתע יוצא ראש הישיבה ומכריז: "הרבה (הוא מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל) היה אומר, ש'שב ואל תעשה' אינו סתם עצה טובה או הנהגה ישרה, זה הוא פסק הלכה"! – דהיינו, שבניגוד למה שאפשר לחשוב, שכאשר אין צד חד משמעי לכאן או לכאן, אזי יש עצה טובה שקוראים לה 'שב ואל תעשה', אין הדברים כך! 'שב ואל תעשה' הוא פסק של ממש. לכן, במשך השעתיים שהסתגר בחדרו, חקר רבינו אם הבריחה לבריסק נחשבת כ'ודאי הצלה', או שהיא רק בגדר ספק, והכריע שמדובר בספק, וכיון שכך 'שב ואל תעשה – עדיף'!
עכשיו כדאי לשמוע, ממשיך הרב שוואב ומספר, את הנסים והנפלאות שיצאו מהפסק הזה.
בראש השנה, לפני תפילת מוסף, כבר היה אפשר לשמוע בחוש שהצבא הגרמני נכנס לעיר קמניץ. קול שעטת הטנקים נשמע כבר מרחוק, והפחד בקרב בני הישיבה גבר והלך. מנהלה הרוחני של ישיבת קמניץ, רבי נפתלי לייבוביץ זצ"ל, שהיה בעל התפילה במוסף, ניגש אל מרן רבי ברוך בער ושאל האם להתפלל מוסף. הגרב"ד השיב בפסקנות: להתפלל.
לפני חזרת הש"ץ אפשר היה כבר לשמוע שהגרמנים קרובים להיכל הישיבה, והמשגיח ניגש שנית אל ראש הישיבה ושאל האם כדאי להתחיל את חזרת הש"ץ, אם עוד מעט יהיו נאלצים להפסיק? והגרב"ד השיב: להתחיל, ולא להפסיק את התפילה!
בשעת חזרת הש"ץ הגיעו הגרמנים לחצר הישיבה, והיו מסתכלים בחלונות, "ונפל עלינו פחד נורא", מתאר הגרמ"מ שוואב זצ"ל. מרן ראש הישיבה, בראותו את הפחד של הבחורים, עלה לבימה, דפק והכריז בקול: "כבר אמרתי שלא להפסיק!" – – –
האמת היא, אמר הגר"י זילברשטיין, שלא נתקלתי מעולם בסיפור זה, למרות שבמשך השנים הזדמנו לידיי סיפורי שואה רבים.
וראה זה פלא: במשך 11 ימים שהו הגרמנים בקמניץ, ולא נגעו לרעה באף אחד מן היהודים. אדרבה, היו מכבדים את היהודים. ופעם אחת, סיפר המשגיח, בא חייל גרמני אל ביתי, דפק בנימוס וביקש מאשתי לבשל לו ביצים. לאחר שעשתה את מבוקשו, ביקש לשלם לה על השירות, אבל כמובן שאשתי לא לקחה.
הגרמנים גם שילמו לבני הישיבה כסף כדי שיורו להם את הדרך לבריסק, שהיתה במרחק 15 ק"מ מקמניץ, והדרך לשם ארכה שעתיים בעגלה. הגרמנים תפסו לצרכיהם רק את בתי התיפלה של הגויים, ולא נגעו לרעה באף בית כנסת או בית מדרש. סדרי הישיבה נמשכו אפוא כרגיל, בין בתפילה ובין בלימוד.
בוקר אחד נעשה רעש בישיבה, כאשר כמה גנרלים נכנסו אל תוך בית המדרש. אבל הנה ראה זה פלא נוסף, שהם עמדו בפתח כ 10- דקות והלכו להם כלעומת שבאו…
המשגיח סיפר, שלפני שהגרמנים עזבו את קמניץ, ניגש אחד מהם אל אחד מבני הישיבה, שהיה בן-אחותו של ראש הישיבה, ושאל אותו: "תגיד לי, מי לדעתך גדול יותר, היטלר או סטאלין?"… הלה לא ידע מה להשיב, שכן לאחר צאתם של הגרמנים מן העיר היו אמורים הרוסים לתפוס את מקומם, כך שאם יענה שהיטלר גדול יותר, יכעסו הרוסים, ואם יענה שסטאלין יותר גדול, יעורר את חמת הגרמנים העומדים לפניו כעת.
היתה לו סיעתא דשמיא, והוא השיב בחכמה ואמר: "עד עכשיו ראינו רק את הנהגת הצבא הגרמני, מפני שהם כבשו את העיר, ולכן אפשר לומר שהיטלר יותר גדול… (ימח שמו וזכרו). עוד מעט ייכנסו הרוסים, ואז נראה את הנהגתם ונוכל לומר את חוות-דעתנו עליהם"…
כיון שכפי שסיפרנו הגרמנים תפסו רק את בתי התיפלה של הגויים, הרי כשיצאו מהעיר חששו היהודים שעכשיו הגויים הפולנים של קמניץ יבצעו בהם פוגרומים, ויטענו ששיתפו פעולה עם הנאצים וכיוונו אותם אל בתי התיפלה. הרב שוואב, שהיה יליד גרמניה וידע את השפה הגרמנית, נשלח אפוא אל הגרמנים שכבר עזבו את העיר כדי לבקש מהם לשלוח כמה טנקים להגן על היהודים!!! והגרמנים הסכימו, ושיגרו טנקים לקמניץ, להגן על היהודים!!!
מישהו שמע פעם דבר כזה? שהגרמנים יגנו על היהודים??? – והכל, מסיים המשגיח, בגלל פסק-ההלכה שהוציא מרן רבי ברוך-בער ש'שב ואל תעשה עדיף'! ובגלל שכל אנשי קמניץ צייתו לדבריו של ראש הישיבה, והאמינו בדבריו ובפסקיו בצורה מוחלטת, זכו שהגרמנים הפכו למגיני היהודים. כי היסוד הוא, שהכל הולך אחר התורה, ואם מצייתים לה ולנושאי-דגלה, זוכים לנסים שכאלה!
('קול ברמה' – בטאונה של רמת אלחנן, שבט תש"פ)