וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ (א', ט"ז)
לפי המשמעות הפשוטה, הכתוב עוסק בחובת הדיין להקשיב לשני בעלי הדין בטרם יכריע את דינו. אמנם, ניתן להמליץ בפסוק מסר נאה, אשר כוחו רב ללמדנו, כיצד נוכל לעתים למנוע את עצמנו מטענות שווא ומריבות מיותרות.
אך טרם נבארו, יש להקדים תחילה את המעשה הבא:
לפני הגאון רבי חיים מוולאז'ין באו פעם שתי קהילות מכובדות לדין תורה, קהילת נובהרדוק וקהילת מיר. את קהילת מיר ייצג הגאון רבי יוסף דוד אייזנשטאט רבה של מיר, ומהצד של נובהרדוק עמד הגאון רבי דוד מנובהרדוק בעל ה"גליא מסכת". כדרכם של שני תלמידי חכמים מופלגים, כל אחד מהם טען את טענות קהילתו תוך שהוא מסתייע בראיות מש"ס ופוסקים.
שמע רבי חיים מוולאז'ין את שני הצדדים, ישב על המדוכה זמן מה, וסוף דבר חרץ את הדין לזכות קהילת מיר ונגד קהילת נובהרדוק.
רבי דוד מנובהרדוק היה מגדולי המשיבים בדורו, ונודע כתקיף מאד בדעתו ובהכרעתו. מובן מאליו שהוא קיבל עליו את הדין וביצע אותו ככתבו וכלשונו, אך עם זאת עדיין החזיק בדעתו כי בירור ההלכה מוכיח ללא כל ספק את צדקת קהילתו. מאותו זמן הוא חש טינה כבושה בלבו כלפי פסק דינו של הגאון רבי חיים מוולאז'ין. גם רבי חיים מוולאז'ין הבחין בקפידתו של תלמידו בעל ה"גליא מסכת" כלפיו, והוא המתין לשעת הכושר בה יוכל לפייסו במעט.
חלפו ועברו להם מספר חודשים, בעיר זעלווא אשר בליטא היה מתקיים מידי שנה בשנה היריד המרכזי, אליו היו מגיעים סוחרים מכל העיירות שבאיזור. מנהג היה בימים ההם, שגדולי ישראל, רבני הקהילות השונות, היו מתקבצים אף הם אל היריד, ודנים בבעיות השעה ובמחלוקות המתגלעות בין הסוחרים. רבה של נובהרדוק נמנע משך שנים להופיע ביריד, אך באותה שנה הזמינו אחד מנגידי הקהילה לבוא עימו לזעלווא על חשבונו.
בבואם אל המקום, נגשו כל הרבנים המתכנסים אל אכסניית הרב מוולאז'ין, אשר אף הוא שהה במקום. רבי דוד כבש את קפידתו ובא עמהם להקביל פני גדול הדור בברכת שלום. רבי חיים קבלו בסבר פנים יפות, ותוך כדי שיחה הציע לו הצעה ש"מתן שכרה בצידה". "באו אצלי שני בעלי דין ובקשו ממני לדון בעניין חמור ומסובך, ואני אין שעתי פנויה להיכנס לתוך ענין זה. אם יסכים מר, הריני מוכן למסור בירור סכסוך זה לידו, ואגב אורחא יקבל גם שכר טרחה, עשרה אדומים זהב".
נענה רבי דוד להצעה, וזימן את הניצים להתדיין אצלו באכסנייתו. לאחר שהציעו בעלי הדין את טענותיהם לפניו, הוציא רבי דוד את פסק דינו לטובת אחד מהם. הללו קבלו את הדין, ושלמו לו את כספו.
למחרת הוא פגש את רבי חיים ביריד, והחזיק לו טובה על שהמציא לו משפט זה לדון בו. במצבו הכלכלי הדחוק, היו העשרה אדומים שקיבל בשכרו בעלי משמעות לדידו.
ביני לביני פנה אליו רבי חיים, ושאל אותו כבדרך אגב: "מה היה טיבו של דין תורה זה?"
שטח רבי דוד בפני רבי חיים את פרטי המקרה וטענות הצדדים, ולסיכום אמר לו את הפסק שנתן על טעמיו ונימוקיו.
שמע רבי חיים את דברי רבי דוד בכובד ראש, הרהר בהם שעה קלה, ולאחר מכן קם על רגליו ואמר לרבי דוד בחיבה: "יפה דנתם. דין אמת פסקתם! בצדק זיכיתם את הזכאי וחייבתם את החייב! אבל אמור נא לי, כלום אין דין זה דומה לאותו דין תורה בין קהילת נובהרדוק לקהילת מיר?! האם פסק הדין שיצא עתה מתחת ידכם, אינו ממש כאותה הכרעה שהכרעתי אז לטובת רבה של מיר?!"
רבי דוד הרהר רגעים אחדים, ולאחר מכן ניתר ממקומו וזעק: "הצדק עם כבודו! דינו היה דין אמת לאמיתו! אני מבקש מחילה על הטינה שהיתה בלבי עליו. כעת אני יודע שטעיתי והרב צדק!"
"היום פסקתם כמוני", המשיך הגר"ח, "ואילו אז כבודו התנגד להכרעתי. אין זאת אלא כי אז הייתם נוגעים בדבר, משום שהתאמצתם לטעון עבור קהילתכם בראיות ובסברות, ומשכך "אין אדם רואה חובה לעצמו", כמובא בשבת קי"ט. רק עתה שנתגלגל לידכם דין תורה של מישהו אחר, הגעתם לאותה מסקנה שהעליתי אז בדיני".
רבה של נובהרדוק עמד נפעם מדברי הגר"ח, והודה לו על שהעמידו על דין אמת.
עברו חלפו להם אי אלו שנים מאותו מעשה. רבי חיים מוולאז'ין נפטר כבר לבית עולמו, והנה יום אחד הזדמן לנובהרדוק אחד מבעלי הדין ההם מהיריד בזעלווא. הוא נכנס לביתו של רב העיר ודרש בשלומו. רבי דוד שהכירו התעניין כיצד נפל דבר בעניין ההוא שפסק להם.
חייך הלה ואמר: "רבי, רק כעת מותר לי לגלות את אשר באמת אירע. האמת שלא הכרתי קודם לכן את בעל דיני, ובוודאי שלא היה כל סכסוך בינינו. שנינו למדנו בישיבת וולאז'ין בשנים קודמות, ומשנכנסנו לחדרו של ראש הישיבה הגר"ח מוולאז'ין לברכו לשלום, ביקש מאיתנו הרב שנלך ל"דין תורה" בפניכם. הוא שם בפינו את הטענות שנציע לפני כבודו, והוא גם זה שנתן לנו את העשרה אדומים "לשלם" עבור הדין תורה.
התפעל רבי חיים מן הגילוי המדהים התפעלות יתירה, וקרא בהתרגשות: "מי יתן לנו תמורתו! לא רק שהיה גאון בתורה וחכם הרזים, אלא חסידותו וצדקותו טבועים וחתומים בכל ענין שיצא מתחת ידו הקדושה".
ומכל מקום, אנו על פי דרכנו למדנו, שאדם קרוב אצל עצמו, ולפיכך אם רוצה לבדוק עצמו אם צודק בטענותיו שיש לו כלפי חברו, יוכל לעשות זאת רק כמשקיף ניטרלי מבחוץ, באופן ש'ילביש' את הסיפור על אנשים אחרים. רק כך, חף מכל נגיעה אישית, יוכל להביט בדברים בראיה אובייקטיבית, ולקבוע האם צדק בטענותיו, אם לאו.
ומכאן, למסר שניתן להמליץ בפסוק:
אמנם, כפי שכבר פתחנו, ודאי עיקר הפסוק מדבר אל הדיינים שישמעו את שני הצדדים קודם שיפסקו את דינם, אבל רומזת כאן התורה לכל אדם הבא בטענות כנגד עוולות שעשה לו, כביכול, חברו: 'שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק'. אימתי 'ושפטתם צדק'? מתי האדם יכול להיות בטוח בעצמו שטענותיו צודקות על פי דין? הדרך היא באמצעות 'שמוע בין אחיכם' – קח את טענות שני הצדדים – שלך ושל בעל דינך, ו'הלבש' אותם על אנשים אחרים. רק כאשר לא תהיה לך כל נגיעה אישית, או אז תוכל לשפוט צדק.
(מתוך הספר 'ללמדך' – דברים)