לאורך כל הציווי על מלאכת המשכן משתמשת התורה הקדושה בלשון "כל אשר נשאו ליבו" אם זה בעבודת האנשים ואם זה בעבודת הנשים.
אם נתבונן מעט נמצא כי במלאכת המשכן ישנם שני חלקים, חלק אחד הוא התרומה שנתן עם ישראל למשכן כמו זהב כסף ונחושת ושאר ה-15 דברים, והחלק השני הוא ההירתמות הפיזית לעבודת בניית המשכן וכליו.
יש לנו להתבונן ולבחון, אל איזה חלק מבין השניים, מתייחסת התורה כשהיא מדברת על נשיאות הלב.
מבואר ברמב"ן שהנשיאות לב היא על גישתם אל המלאכה, מכיון שלא היה בעם ישראל מי שאימן ידו או ש היה לו שכל למלאכות מורכבות של המשכן וכליו, וכאן התחלקו ישראל לשני חלקים, חלק אחד כששמעו ממשה רבינו את בקשת השי"ת להקים משכן אמרו מי אנחנו שניטול על עצמינו מלאכה שאין לנו שום יד ורע עם מלאכות אלו, אבל היו חלק שני שאמרו אם הקב"ה מבקש מאיתנו הוה אומר שאנחנו מסוגלים, הרי הקב"ה לא מטיל על האדם דבר שאינו יכול לעמוד בו, אמנם אני מרגיש שאיני ראוי ואינני מבין כלום במלאכות אלו, אבל "ויגבה ליבו בדרכי ה'" הם נגשים למשה ואומרים אנו ערוכים לעשות כל מה שאדוני דובר, אין לנו שום פחד מהעניין.
בימי שחרותי בישיבה: הגידולים הברוכים ביותר היו בחורים שבאו מבתים קשים ביותר, חלקם באו מכח פעילות של פעילי קירוב. הוריהם של אותם בחורים היו עמי ארצות גמורים, והם צמחו עוד בבחרותם תלמידי חכמים ממש, יראי אלוקים מרבים. כל זה מכח ה"בני עניים שמהם תצא תורה".
לא אשכח, בחתונה של אחד הבחורים הללו
לא אשכח, בחתונה של אחד הבחורים הללו, כשהתזמורת פצחה בניגון החופה, אביו אפילו לא חשב שהוא צריך להביא עמו כיפה כדי שלא לעמוד תחת חופת בנו החרדי בגילוי ראש. אני הוזקקתי לתת לו את הכיפה שלי ולהישאר עם כובע בלבד…
אבל כדאי לשמוע מה היה הרמה של בחור זה. ביום מן הימים הגיע לביתו של מו"ר הגרא"י קוק שליט"א יהודי שגילה כתבי תלמידים של רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל על מסכתות בבא בתרא ופסחים, והוא עמד להכניסם למחרת לבית הדפוס. ראה מו"ר שבכל הציטטות המבואות בשיעורים אין מראי מקומות, לא כתוב באיזה דף נמצאת הגמרא המדוברת ולא איזה סימן ה'קצות' המדובר. הוא אמר למוציא לאור שככה אי אפשר להוציא ספר, אך הלה כבר קבע תור בבית הדפוס. מו"ר שליט"א אמר לו שיגש להיכל הישיבה ויבקש את הבחורים פלוני ואלמוני. כל אחד מהם יקח מסכת אחת. האחד, שהוא בקי גדול בש"ס, יכתוב את מראי המקומות בש"ס והשני יכתוב את מראי המקומות של הראשונים והאחרונים. וכשזה יסיים מסכת אחת – יחליף עם חברו. הבחור המסופר שאביו היה צריך להשאיל את הכיפה שלי, היה זה שתוך לילה ידע להביא את כל המובאות בראשונים ובאחרונים!
האמת שזה פלא, אנו רגילים לציין יהודים שחזרו בתשובה לפני חמש – שבע שנים והם יושבים באוהלה של תורה ונעשים תלמידי חכמים וכולנו מתפעלים איך בתקופה כה קצרה הגיעו לאן שהגיעו. עם ישראל היה במצרים מאתים ועשר שנה מנותקים לחלוטין מהקב"ה, למדו מתרבות מצרים שהיתה אם הטומאה בעולם, שקעו במ"ט שערי טומאה, והנה רק יצאו ממצרים ואחרי מ"ט יום זכו למראות נבואה שהקב"ה יורד ומדבר עמם פה אל פה, וקבלו את התורה הק', בודאי שהגיעו לדרגה עצומה אחרת לא היו יכולים לקבל את התורה שהופכת אותם לממלכת כהנים וגוי קדוש. איך יתכן תוך ארבעים ותשע יום להגיע למדרגה כה גבוהה?
התשובה כתובה בתורה:
וַיָּבֹא משֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְ': וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ' נַעֲשֶׂה… (שמות י"ט)
עם ישראל כשנשאל אם הוא ערוך לקבל תורה שתכתיב לו כל רגע ושעה איך לחיות, אינם שואלים מה כתיב ביה, הם אומרים "כל אשר דבר ה' נעשה" סוד העניין מבאר רבא (שבת פ"ח.:):
מי שקרע להם הים ומאכיל אותם מן משמים, בחר בהם מכל האומות להיות לו לעם סגולה, והוא אומר יש לי עבורכם תורה שתלמד אתכם איך ומה לעשות בכל שעה רגע, ברור שהוא לא יטעין אותם דבר שאינם יכולים לעמוד בו, ואפילו שהאומות כולם כששמעו את דרישות התורה ולו במעט לא הסכימו לקבלם כיון שהבינו שאינם יכולים לעמוד בהם, עם ישראל אמר "נעשה" ולא שאלו שאלות. כי אם הקב"ה נותן ברור שאפשר!
זהו הסוד הגדול, יכולים להיות עשרות שנים בתוככי מצרים שקועים עד מעל לראשם בטומאות מצרים אבל בכח האמונה העצמית שיכולים גם מתוך שפל זה להתרומם עד למעלות הרמות ביותר, האמינו והשיגו וזכו לקבלת התורה פה אל פה מבורא העולם.
זהו סודם של כל אלו שקופצים לתוך ידו של הבורא וחיים ומבינים שהוא ורק הוא מציאות העולם, וממילא כל מה שבא לידי, ממנו הוא בא, ואן מגיע אלי הוראה שנראה לי שאני ממש לא יכול לקיימה, אין לי שאלות, אני ניגש, וכבר אמרו חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור"
הרב כבר חצה את גיל התשעים, ויותר נכון כפי איך שהוא נוהג לומר אני בן שלושים כפול שלש…
ברצוני לשתף כאן חוויה מיוחדת, אם כי יתכן ויש מהקוראים שלא יתפסו מה כל כך מיוחד כי לא זכו להכיר את מושא הסיפור, זכינו בעיר אשדוד ומתהלך בקרבנו אחד מהמיוחדים שבבני המין האנושי, איש אמת, עם חן וחביבות מיוחדת, אדם שכולו לשם שמים, "הגאון רבי אברהם אלטמן שליט"א" ראש ישיבת "עטרת צבי".
הרב אלטמן שזוכה להחזיק כולל אברכים הגדול בעיר ובו 200 עמלי תורה, כבר חצה את גיל התשעים, ויותר נכון כפי איך שהוא נוהג לומר אני בן שלושים כפול שלש… במשך עשרות שנים היה מתרוצץ בעולם כולו ומביא דבר ד', מאז הקורונה הפסיק לטוס לחו"ל, אמנם לפני מספר חודשים החליט שהוא שוב יוצא לאחינו בני ישראל בארה"ב, לאחר שהתקבל בברכה גדולה אצל יהודים רבים שצמאו לדבריו וברכותיו, לפני מספר שבועות החליט שוב לצאת.
בנו הג"ר אליהו מאיר ראש הכולל באופן טבעי טס עמו והפעם הוזקקו גם לצרף את אחד הנכדים, סוכן הנסיעות התבקש לסגור כרטיסים ליום רביעי בצהריים, כשהנכד כבר מסדר למשך כל ימות השבוע, קבלות קהל בבתי כנסיות מרכזיים מיד אחרי שחרית, הראשונה מביניהם נקבעה בביכ"נ גדול ביום חמישי בבוקר.
משקבלו את הכרטיסים התברר שבטעות קבע להם הסוכן טיסות ליום חמישי בצהרים, הבן ניסה בכל הדרכים האפשריות להקדים את הטיסה כמתוכנן ליום רביעי, זה בלתי אפשרי לבטל את קבלת הקהל ביום חמישי לאחר שכבר התפרסמו הדברים מעל לוחות המודעות… אך הסוכן הסביר שכעת שכמעט אין חברות שטסות לארה"ב הטיסות מלאות עד אפס מקום, לא נאריך בדברים אך מכל הכיוונים ניסו לשנות את רוע הגזירה.
ואז מקבל רבי אליהו מאיר שכרטיס אחד התפנה ליום שלישי בערב, לייתר ביטחון הוא טס בטיסה זו כשאת הגר"א ילווה הנכד, ביום האחרון בס"ד הושגו 2 מקומות ליום רביעי בלילה, עקב הפרשי השעות הטיסה היוצאת בחצות מגיעה בחמש בבוקר לניו יורק, אמנם זה קושי עצום מיד להתחיל בעבודה ללא מנוחה, אך זאת היתה הברירה הטובה יותר.
איך אני יאכל ליד אנשים שעדין לא אוכלים?!.
מראש כך הבינו ילדיו שעקב גילו המופלג הם צריכים לרכוש עבורו כרטיס בפרימיום, שיוכל לשבת בזמן הארוך בצורה נוחה יותר, אך הוא הזהיר שאם יגלה שאינו במקומות הרגילים הוא קם ועוזב את המטוס, יש כאן כספי הישיבה ובשום אופן לא מבזבזים כספי הקדש.
משעלו לטיסה התיישב במקומו במעבר ולידו זוג חרדים, הרב שראייתו חלשה מאוד, לצורך התמדתו מדפיסים לו את דפי הגמ' על דף בגודל גיליון מאין מודעות הגיוואלד הירושלמיות… מיד משהתיישב הוציא את דפי הגמ' והחל שוקע בלימודו לאורך כל הטיסה, הזוג היושב לידו גילו מאוחר יותר שהיה קשה להם להסיר עין הן מצורתו של הרב והן משקיעותו בלימוד.
משהוגשה לו הארוחה המשיך בלימודו, הבעל הבין שהרב לא שם לב שהניחו לו את האוכל הוא עורר את תשומת ליבו, אך הוא באמת הפשוטה שלו אמר, אבל אתם עדין לא קבלתם!, הם לא הבינו את התשובה, מה זה קשור יקח עוד מספר דקות והם יקבלו, בינתיים הרב יכול לאכול, והרב תמה, איך אני יאכל ליד אנשים שעדין לא אוכלים?!.
בסיום הטיסה כשהנכד ניגש לסייע בעדו ניגש הבעל ושאל לזהות האיש ומה הוא עושה, מששמע שהוא בא לזכות את אחינו בנ"י בהחזקת הכולל, ביקש מאוד אם הרב יכול להגיע לביתו, "אני לא גביר אבל אני מאוד רוצה להיות חלק ממוסד של יהודי כזה", הוא מסר את כתובתו לנכד בתקווה שיענו לבקשתו.
משירדו ונפגשו עם רבי אליהו מאיר שבא לקבלם, מסר הנכד את הכתובות לידי אביו, ואכן בתום קבלת הקהל באותו בוקר טילפן לאותו יהודי וקבע עמו להגיע בשעה חמש אחה"צ, הלה אמר שבדיוק אז מתחיל מול ביתו תפילת מנחה וערבית, הוא ימתין ליד בית הכנסת, וכך הווה, הם הגיעו לביהכ"נ בשכונת בורו פארק, לאחר תפילת ערבית היהודי נתן יד לרב העביר אותו את הכביש ועלו לביתם.
שאל המארח אם אפשר להוציא 'לחיים'
משהתיישבו שאל המארח אם אפשר להוציא 'לחיים' לכבוד הרב, והרב אלטמן ענה בשלילה, הוא אמר שאינו מוכן לטעום כלום ולדבר על כלום הוא חייב להעיר לבעה"ב, "אתה העברת אותי את הכביש שלא במעבר חצייה, אינני מבין איך עשית דבר כזה, ילדים עומדים מהצד ולומדים מאתנו המבוגרים, כמה סכנה יש בדבר, ומה גם שמה יאמרו בני האומות על חרדים שאינם שומרים על חוקי התנועה… הבן רא"מ ניסה לרמז לאביו שאין זה המקום, הוא מתארח אצל אדם שמבקש לעזור לו. אבל בעל הבית אמר לו, תן לרב לדבר חשוב לנו לקבל מוסר מאנשי אמת כאלו.
כך המשיך הרב אלטמן ללא רחם, עד שלא הבטיח לו היהודי שהוא מקבל על עצמו לעבור רק במעבר חצייה, לא הסכים לדבר איתו על תרומה לישיבה, משהתחייב הלה אמר לו עכשיו תביא 'לחיים'.
ואז אמר בעה"ב, אני לא גביר, גם ביתו בהחלט היה נראה רחוק מאוד מבית של גביר, אבל מה שהרב יבקש ממני אני אתן, גם אם אינני יכול!. הרב אלטמן שאל אם יוכל לקבל על עצמו אברך לשנה, היהודי נענה מיד ואף התחייב להכפיל את הסכום אחרי שיסיים עסקה בקרוב!.
רבי אליהו מאיר שסיפר לי את הסיפור הסיק מכך מסקנה ברורה, "אני עשיתי שמיניות שאבי יטוס ביום רביעי בצהריים, את מי לא הפעלתי בנושא, והקב"ה צוחק עלי מלמעלה, הוא מכין לנו סכום תרומה נכבד שהישיבה לא יכולה לוותר על זה כל כך מהר, הסכום הזה נמצא דווקא בטיסה המאוחרת!
המסר ברור, אבל אנחנו צרכים ללמוד מכך הרבה יותר, לנו נראה שאנחנו פועלים, ואנחנו מצליחים, ולכן יש לנו כללים ברורים, מותר לנו להטיח בזולת דברי מוסר רק אם איננו זקוקים לו, אבל אם אנו זקוקים לו עלינו ללטף אותו, כך נראית השתדלות…
לא, ממש לא, מי שמקדים נעשה לנשמע, מי ששייך לנשואי הלב, בכל סיטואציה אליה הוא נקלע הוא שואל את עצמו מה הקב"ה רוצה ממני בעת הזאת, כל שאר הדברים לא חשובים ולא תועלתיים, אם אני עושה מה שהקב"ה חפץ עשיתי את הדבר הנכון, מה תהינה ההשלכות – גם בזה אני בידיים של הקב"ה.
כמה חשש עולה מהטפת מוסר על דבר שלדאבוננו נראה מה בכך, הרי כולנו עוברים לא במעבר חצייה, אבל יושב איש ת"ח איש אמת הוא רואה בעיניים של תורה את ההשלכות החינוכיות ואת חילול ה' שיתכן ויכול לצאת מזה, הוא הטריח את עצמו בנסיעה של 50 ק"מ כדי לקבל תרומה מאותו יהודי, אבל עכשיו מחובתו לקיים את מצוות הוכח תוכיח, הפעם גם ראינו שלא הפסיד כלום, להיפך אם עד עכשיו היה לו חסיד חדש בחמישים אחוז, הוא קיבל חסיד מושבע!
לעילוי נשמת אבי מורי רבי נתן ב"ר יחיאל מאיר הכ"מ, ורעייתי מרת רבקה ב"ר יהודה ע"ה