מאז ומתמיד הציקה למשגיח רבי גדליה אייזמן זצ"ל התחושה שהוא מוכיח בשער את שומעי לקחו על מעשים ודרגות בעבודת ד', כשהוא עצמו איננו עומד בהם ואיננו מקיימם. כמעט בכל שיחה הוא היה משרבב דרך קבע משפטים כמו: "אני אומר לכם"!… כאומר מי אני ובאיזה זכות אני דורש מכם דרישות כה גבוהות. הוא היה מתבטא גם באידיש ואומר: "איך רעדט צום זיך ברייט!"… ["אני מדבר לעצמי ברחבות"], כשמובנם של שני הביטויים שווה. תכופות הוא היה מוסיף: "אנחנו מדברים ביחד"… כשכוונתו שאין כאן תובע ונתבעים, אלא כולם משנסים מותניים יחד להתעלות ולהתחזק. לעתים הוא היה כאילו מתנצל בחצי פה ואומר: "אני עומד פה?!"… היינו שאלו הן דרישות התפקיד והמשרה ואין זו כביכול אשמתו… תכיפות התבטאויותיו אלו מלמדת עד כמה הוא חי את התחושות הללו ועד כמה הוא היה מחובר אליהן. כל זאת מכח דברי חז"ל (בבא מציעא ק, ב) שאמרו: "קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים".
בהקשר זה סיפר התלמיד הותיק הרה"ג רבי יוסף מנדלבוים זצ"ל סיפור מאלף: "בתקופת לימודי בישיבה, בתחילת שנות הי', היו בחורים חריפי-שכל וחדי-עין שידעו לנחש עוד קודם השיחה של רבי גדליה במה היא עומדת לעסוק, וזאת בשל החובה שהוא חש 'לקשוט' עצמו תחילה. לדוגמא; פעם הם הבחינו בימים שקדמו לשיחה שהוא משתדל באופן מיוחד לנהוג בהנהגות של הטבה לזולת, של עשיית חסד בשלימות וכדומה. ואכן, על נושא זה נסבה השיחה שנאמרה אחר כך. פעם אחרת, ביום שקדם לשיחה, ביקר רבי גדליה את עצמו באוזני תלמיד על מידה מסוימת שסבור היה שהוא לוקה בה בחסר. למחרת בשיחה, הוא דיבר אודות מידה זו, אולם הדגיש כי מה שהוא אומר כעת זהו רק השלב הראשון של העבודה: 'איך להתחיל לעבוד על מידה זו' – כלשונו. כך התלמידים חשו שדבריו כולם אינם מנותקים מעבודתו הרוחנית האישית, וכתוצאה מכך הם הושפעו מהם לאין ערוך".
מספר תלמידו הותיק המשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א:
"היתה תקופה שרבי גדליה אמר בפני התלמידים סדרת 'ועדים' בענייני מותרות והתרחקות מחיי העולם-הזה, שכלשון הספר 'מסילת ישרים' הם אלו 'הדברים הרבים המרחיקים את האדם ממנו יתברך ומן הטוב האמיתי'. והנה שמנו לב, כי בדבריו הוא מדגיש חזור והדגש שהמושג 'לוקסוס' ו'מותרות' אינו דבר קבוע אלא משתנה לפי התקופה, הזמן, סגנון האנשים והנסיבות המיוחדות של כל מקרה. כך שישנם מקרים שבעבר נחשבו למותרות, והיום הם שווים לכל נפש ואין מניעה להשתמש בהם. כך שיש לבחון כל דבר לפי עניינו. היה זה לפלא בעינינו מדוע הוא מדגיש זאת שוב ושוב, ורק לאחר תקופה נודע לנו פשר הדבר".
דבריו אלה של רבי גדליה נבעו מתוכנית לקנית מקרר חשמלי בביתו שהעסיקה באותה העת את בני ביתו. לבחורים נודע הדבר מאמו של אחד מהם, שידידה קרובה היתה לרבנית ע"ה, וממנה שמעה את הסיפור בקצרה. אך בנו של רבי גדליה, רבי יוסף, מגולל את סיפור המעשה מתחילתו בהרחבה:
התקופה שבה התרחש הסיפור היה בראשית ימות המדינה, בשנת תשי"א-תשי"ב לערך. אז כמעט לא היו מקררים חשמליים בארץ. כדי לשמר את המאכלים הרגישים היו מאכסנים אותם בארגז עץ שבתאו העליון היו מניחים בלוקים של קרח, וצינור ניקוז היה מנקז את המים שהפשירו לתוך קערה בתחתיתו. את הקרח היו קונים מ'בעלי עגלה' עם חמורים שסובבו ברחובות ועל כך היתה פרנסתם. כך השתמר האוכל בבתים כיום-יומיים.
השגת הקרח כרוכה היתה באי נעימות ובטרחה מרובה; עמידה בתור לקנייתו בחברת כל מיני טיפוסים מהרחוב, הטענתו על עגלת ילדים, לא ניתן היה לשאתו בצורה אחרת, סחיבתו עד לבית וריקון הקערה שבארגז באופן תדיר. הכביד מאד גם הצורך לקנות כל העת מזון טרי כי הוא היה משתמר בארגז רק לזמן קצר.
הרבנית, כגננת מצליחה, היתה המפרנסת הראשית בבית. עקב עבודתה היא נאלצה לעזוב את הבית מוקדם בבוקר, וטרחה זו של הטיפול בקרח בנוסף לעול הילדים וסידור הבית מידי בוקר, הקשו עליה מאד. בצר לה היא בקשה לקנות מקרר חשמלי, פרימיטיבי אמנם, אך כזה שהיה פוטר אותה מעיסוק בקרח. כאמור, באותן שנים מקרר חשמלי היה דבר נדיר, והוא היה מצוי בבתי עשירים ושועי-ארץ בלבד. אי לכך, התנגד רבי גדליה נמרצות לקניה, וטען את הטענה שכבר הובאה בשמו – שלא יתכן שמחד גיסא הוא מחנך תלמידים לתורה ולהתרחקות מתפנוקי העולם, ובה בשעה הוא מכניס לביתו מכשיר מותרות שכזה. "האוכל לעשות שקר בנפשי תוך כדי דיבור?"… – שאל רטורית. אך כדי להקל על הקושי האמיתי שהיה לרבנית מידי בוקר הוא הציע ליטול על עצמו בכל יום את הטיפול בקרח. כדרכם של בעלי המוסר שאינם מטילים את עול ה'חומרות' שלהם על אחרים.
נכונותו זו של רבי גדליה לא רק שלא הקלה על הרבנית אלא אף הכבידה עליה. היא התחלחלה למחשבה שבעלה המשגיח יעמוד בתור ברחובה של עיר עם כל השאר, יקנה את הקרח, יסחוב אותו ברחוב לעיני כל ולאחר מכן יצטרך לטפל בו בבית. משכך, היא ביקשה מידידו הטוב של רבי גדליה, הרב הגאון רבי שלמה הופמן זצ"ל שיסביר לו את כל צדדי הקושי בהשגת הקרח, בין אם העול יוטל עליה ובין אם הוא יוטל עליו. רבי גדליה השיב לו נמרצות שאכן הוא בהחלט מסכים להתחשב בכל הקשיים המרובים שמסביב והוא מסכים לקנות מקרר. אלא שברגע שהמקרר יכנס הביתה הוא 'ישים את המפתחות' של משרתו כמשגיח 'על השולחן' – כלשונו ויתפטר מהישיבה באופן מיידי. כך, נכון לאותה העת, ירדה קניית המקרר מן הפרק.
אך כעבור שנים ספורות, בסביבת השנים תשט"ו – תשט"ז, נאות רבי גדליה לבקשת הרבנית לקנות את המקרר. היא שכנעה אותו שבשנים שחלפו מבקשתה הקודמת חל שנוי במצב ועתה מצוי המקרר בבתים רבים יותר, ושוב איננו 'לוקסוס' ונחלת יחידי סגולה בלבד. גם רבי שלמה הופמן הצטרף לטענותיה של הרבנית והדגיש אותם באוזני רבי גדליה. מכח הטיעון הזה, ובהתחשב בקושי הגדול שבבית, התפשר רבי גדליה והתרצה להכניס את המקרר לביתו, על אף הזמן הקצר יחסית שחלף מסירובו הנמרץ הקודם.
בכך פעל רבי גדליה למעשה על פי ההדגשה שהוא חזר עליה שוב ושוב באוזני התלמידים. הוא המחיש כאן את העיקרון שהשיפוט בשאלות רוחניות לא יהיה מקובע ונוקשה, אלא יבחן כל דבר תמיד לגופו של עניין בהתאם לשינוי הנסיבות. אלה היו התובנות שעסק בהן רבי גדליה באותה עת, ואשר באו לידי ביטוי שוב ושוב ב'ועדים' שנאמרו אז.
(מתוך הספר 'רבי גדליה')