הרב מנחם מנדל פומרנץ שליט"א
צדיק כתמר יפרח
מקווה הטהרה בעיר פרמישליאן היה בנוי במקום גרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת.
כל אחד מבין שבדומה לבית הכנסת ובית המדרש שבנויים במרכז העיר, באופן שזה נגיש ונוח להגעה, כך גם צריך לבנות את מקוה הטהרה, שהרי דרכם של חסידים ואנשי מעשה, מדי בוקר, לטהר עצמם בטבילת טהרה.
אבל בפרמישלאן זה היה אחרת,
זה היה בנוי בתחתית של מדרון תלול,
כל אחד מתושבי העיר שרצה ללכת למקווה היה יכול לבחור בשתי דרכים ללכת: קצרה וארוכה, ארוכה וקצרה.
קצרה וארוכה – בעיקרון הדרך הקצרה הייתה לרדת את המדרון, אלא שפעמים רבות זו הייתה דרך ארוכה, כיון שהיורדים היו נופלים בדרך, מקבלים מכות וחבטות לרוב, הבגדים היו מתלכלכים, וכן הלאה.
והיתה גם דרך ארוכה וקצרה – היה ניתן לעשות סיבוב ארוך מאוד שהקיף את כל ההר הגבוה. היו הולכים מחוץ לעיר סחור סחור עד שהיו מגיעים לתחתית ההר מהצד השני. זו אכן הייתה דרך ארוכה מאוד, אבל לפחות, היא הייתה קצרה בכך שידעו שלא מקבלים מכות וחבטות, לא כואב אחר כך כמה ימים.
כל זה בימים כתיקונם.
אבל בימות השלגים, שהיו מצויים לרוב בפרמישלאן, הסיפור היה מורכב יותר:
דרך הארוכה מסביב להר הייתה ארוכה פי כמה, שכן קשה מאוד ללכת על השלג,
ואילו הדרך הקצרה כמעט תמיד הייתה נגמרת ביד או רגל שבורה.
לא נבוא כעת בטענות לאדריכלים שתכננו את העיר ואת המקווה, כיון שבזמנם הם לא נבנו על ידי אדריכלים,
כנראה ששם, בתחתית ההר, היה שטח ריק שנמכר בזול לבוני המקווה, או שמא זה היה קרוב למקור המים שעליו נבנה המקווה. אבל כך היה.
והנה, הרבי הקדוש רבי מאיר מפרמישלאן, פאר העיר והדרה, היה רגיל להלך למקווה דבר יום ביומו, ופעמים שהיה הולך גם כמה פעמים ביום.
ידוע שרבי מאיר מפרמישלאן היה לו עניינים גבוהים עם מקוה טהרה. היה גם פועל שם ישועות.
בכלל, כאשר הגיעו אנשים פשוטים אליו, כאלו שבאו הישר מן הרחוב, הישר מן השוק, הרבי לא היה נותן שיכנסו אליו לפני שהלכו לטבול במקוה טהרה, כדי להסיר מעליהם את כל הטומאה והלכלוך שנדבק עליהם ברשות הרבים.
היה פעם יהודי תמים שהגיע אל רבי מאיר, והרבי הורה שילך קודם למקווה, אלא שההוא לא הצליח להבין מדוע שולחים אותו למקווה.
הוא נעמד ואמר: רבי, זה גזירה שלכם או שזה כבר כתוב בתורה?
אמר לו רבי מאיר: יקירי, בוודאי שכתוב בתורה. הנה כך נאמר בפרשת צו: "וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם".
בשפת האידיש: מארק זה שוק, אמר רבי מאירל: ומרק – אדם שמגיע מהמארק, מהשוק, דבר ראשון: ושטף במים – הוא צריך ללכת לטהר את עצמו במים – במקווה.
והיהודי אכן הסכים: אם כתוב – עושים מה שכתוב!
כמובן שרבי מאיר היה הולך למקווה לתוספת טהרה וקדושה,
והנה למרבה הפלא, כשרבי מאיר מפרמישלאן היה הולך למקווה, גם בימות השלג, הוא היה יורד במורד של המדרון, המלא בשלג, ואת כל הדרך הוא היה עושה מבלי למעוד ומבלי להחליק, אפילו לא החלקה קלה. השלג יכול היה להיות חלקלק להפליא, אבל רבי מאיר מעולם לא החליק ולא נפל.
רבי מאיר לא רצה ללכת מסביב, בדרך הארוכה, כיון שהוא חס על כל רגע שלא ילך לבזבוז, ולכן היה הולך בדרך הקצרה, אבל, כאמור, באורח פלאי, הוא היה הולך את זה כאדם שהולך במישור, ביום של שמש.
הדבר התפרסם בקרב בני העיר וזה נתפס אצל כולם כמופת גלוי.
אנשים באו במיוחד להסתכל על הרבי איך שהוא הולך במדרון אל המקוה, ולא מחליק או מועד.
ובעיר פרמילשאן הייתה קבוצה של אנשים צעירים שלדאבון לב נתפסו להשכלה. אנשים שלא יכלו לסבול את דרך החסידות, אנשים שלא האמינו בצדיקים והם לא הסכימו בשום פנים ואופן להודות שלצדיקים יש כוחות מעל לדרך הטבע.
אבל מה עושים? הרי זו מציאות שכל העיר רואה את הרבי מהלך למקווה ויורד במדרון בלי שקורה לו כלום. זה הרי ברור נס ומופת. מה עושים?
הם החליטו להתרברב שאין כאן שום מופת. מה שהרבי יכול – גם הם יכולים. אם הוא מסוגל ללכת כך – גם אנחנו מסוגלים.
התשובה הזו מצאה חן בעיני כמה מצעירי החסידים שאמרו להם: אנחנו באמת רוצים להשתכנע. אנחנו רוצים לראות אתכם יורדים במדרון המושלג.
נמנו וגמרו שכבר בבוקר יום המחרת כולם יבואו למדרון.
המשכילים המתרברבים יראו לכל מי שרוצה לראות איך הם עושים בדיוק כמו שהרבי עושה.
קהל גדול התאסף שם למחרת.
הצעירים המשכילים גם הגיעו והתחילו לרדת.
למותר לציין שלא הלכו כמה פסיעות, הם החליקו למטה, נתקעו באבנים ובסלעים, התנגשו אחד בשני.
הם הגיעו למטה מפורקים לגמרי. כמעט שלא נשארה בהם עצם שלמה.
הם כבר לא יכלו לחזור לביתם.
היו צריכים לגרור אותם כל הדרך הארוכה סביב ההר עד לביתם.
אחרי כמה ימים טובים שהם שכבו בבית, אחרי שהם לאט לאט החלימו מהמכות הקשות והיבשות שספגו כהוגן, הם החליטו ללכת ולשאול את רבי מאיר איך הוא בדיוק עושה זאת: מה השיטה המיוחדת שלו. איך מדי יום ביומו הוא עולה ויורד, לא פעם אחת אלא כמה פעמים, ומעולם הוא לא מחליק.
אמר להם הרבי בנחת:
"כאשר קשורים למעלה – לא נופלים למטה".
הם הבינו היטב את התשובה העמוקה הזו, ומני אז הם כבר חזרו בתשובה שלמה.
ובכן, בשנת תרס"ג היה הרבי הרש"ב מליובאוויטש מצוי בעיר וינה, לעניינים של רפואה.
הוא היה שם יחד עם בנו הריי"צ מליובאוויטש, היה זה בליל חמשה עשר בשבט, כשהרש"ב והריי"צ נכנסו לבית מדרש חסידי והם מצאו שם קבוצת חסידים שהתוועדה במסיבת רעים לכבוד היום.
קם אחד מהחסידים וסיפר את הסיפור הזה.
למחרת ביום חמשה עשר בשבט, הרש"ב והריי"צ הסתובבו בעיר, הם הלכו ברחוב הראשי של עיר הבירה האוסטרית.
והנה הריי"צ הבחין כי אביו הרש"ב שקוע כולו במחשבות קדושות, בשרעפים עילאיים, עד שאינו חש כלל היכן הוא נמצא.
הרי"צ ניסה לרמוז לאביו ולהזכיר לו שהם כעת ברשות הרבים, לא סתם רשות הרבים אלא רחוב ראשי של עיר הבירה ווינה.
אבל הרש"ב נענה ואמר לו: מה לך חושש מהעוברים ושבים, הרי שמעת בלילה דברים נכונים ביותר:
כאשר קשורים למעלה לא נופלים למטה —
*
זה היה בחמשה עשר בשבט כי יש לכך קשר ישיר עם חמשה עשר בשבט. ונבין זאת על פי סיפור נפלא שמסופר על רבינו הבעל שם טוב הקדוש, אותו סיפר הגאון הנפלא רבי מאיר אריק, הנודע בספריו אמרי יושר וטל תורה.
רבינו הבעש"ט קיבל פעם הזמנה מיוחדת מחכמי הקלויז בעיר ברוד, קלויז שבראשו עמד הגאון רבי חיים הכהן ראפאפורט, ובהזמנה נאמר שמבקשים ממנו לבוא לפני הבי"ד שם כדי להסביר את שיטתו – את דרך החסידות.
בדרך הצטרף אליו גם תלמידו המובהק, הרה"ק רבי זאב וואלף קיצעס.
הדרך היתה מכוסה בשלג, והם נסעו דרך יערות במשך שעות ארוכות.
זה היה ביום חמשה עשר בשבט, ורבינו הבעש"ט הצטער שלא היו עמו פירות לברך עליהם שהחיינו.
הוא נגש לאחד האילנות והוא אמר: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו".
מילים מתפילת ראש השנה.
ולפתע הם רואים שיש תמרים על העץ.
הבעש"ט ותלמידו בירכו עליהם שהחיינו.
ר' וואלף קיצעס שליווה את הבעש"ט חשב בלבו: הנה יש עכשיו הזדמנות נפלאה להוכיח בפני הבי"ד של בראד את כשרותו וגדלותו של הבעש"ט.
הנה הבעש"ט הוציא תמרים מאחד העצים.
ר' וואלף קיצעס ידע שבאותה תקופה בשנה אין שם תמרים לחים, והנה הוא יביא להם תמרים, ועל כרחם הם יודו בגדלותו של הבעש"ט.
הוא אסף מהתמרים והניח אותם בקופסא על מנת להראות אותם בבראד.
כשהגיעו להבי"ד בבראד, פתח ר' וואלף את הקופסא ולא מצא בה רק מים.
ברוב בהלה הוא שאל את הבעש"ט מה פשר הדבר: להיכן נעלמו התמרים?
וענה לו הבעש"ט: אנחנו לא רוצים לנצח בבית דין ע"י אותות ומופתים, וגם בשמים אין רוצים בזה, ויש דרכים אחרים כדי להוכיח צדקת מעשינו.
כך סיפר רבי מאיר אריק.
יש הרבה נקודות בסיפור הזה, אבל אנחנו נשאל: מדוע ברא הבעש"ט תמרים דווקא. למה לא תאנים או רימונים? גם הם משבעת המינים.
ברור שיש עניין בתמרים, כי הנה אנחנו גם רואים במסכת פסחים (פז:), שם עוסקים האמוראים בעניין הגלות לבבל, לאיזה סיבה הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבבל… ואמר עולא כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה.
אבל זה אכן מה שצריך להבין: מדוע תופסים דווקא את התמרים, וכי אין עוד פירות מתוקים?
עוד עלינו לדעת: למה הוא הזכיר בדיוק את המילים של "וידע כל פעול"?
*
יכול להיות שהתשובה לכך היא לפי חידוש מופלא שכתוב בספר 'מדרש תלפיות', לבעל השבט מוסר, זה כתוב שם בענף דקל: שמעתי מחד צורבא דרבנן, שראה במדרש, שהתמר אין גידולו מסיבת ששרשיו יונקים מן האדמה כשאר אילנות, אלא גידולו מסיבת שיונק מלמעלה ומלמעלה יורד שפע למטה בשרשים כדי שיתקיים בקרקע".
לא ברור מה מקור הדבר. היכן זה כתוב במדרש.
אבל נאמן עלינו המדרש תלפיות בחידושו ששמע מפי אחד צורבא דרבנן.
זה חידוש עצום: התמר הוא ייחודי בכך שרואים בו את השפע האלוקי.
בכל האילנות השפע מגיע מהאדמה והוא עולה למעלה.
התמר – השפע מגיע מלמעלה – זה מה שמחזיק את כל האילן.
האמת היא שבכל האילנות, כמו בכל הבריאה, השפע מגיע מלמעלה, אבל בתמר זה בולט וניכר יותר מכל האילנות.
לכן הבעש"ט אמר דווקא את הפסוק של וידע כל פעול – כי אכן בתמר רואים את "כי אתה פעלתו" – "כי אתה יצרתו".
ומסיבה זו דווקא בראש השנה לאילנות, ביקש הבעש"ט לאכול תמרים ולא שאר מיני פירות.
מה יש בט"ו בשבט: חז"ל אומרים שירדו גשמי השנה, השרף עולה באילנות והפירות מתחילים לחנוט,
זה זמן שחושבים שזה מגיע מלמטה,
אבל האמת היא שהכל מגיע מלמעלה,
ואם קשורים למעלה – לא נופלים למטה.
לכן ראו להדר לאכול דווקא ביום חמשה עשר בשבט את התמר, כי הוא זה המסמל שהכל מגיע מלמעלה,
זה היסוד של "צדיק כתמר יפרח" – שהוא מכיר ויודע שהכל זה מלמעלה,
וכשאדם יודע את זה – הוא באמת יכול ללמוד תורה כראוי,
כי כשאדם קשור למעלה – הוא לא נופל למטה!