מספר הגה"ח רבי אליעזר גרוסמן שליט"א, מו"ץ ברמת ויז'ניץ חיפה וראש ישיבת 'מגדל אור':
לפני כמה שנים נסע בני הרב משה שליט"א לאוקראינה עם קבוצת אברכים להשתטח על קברי צדיקים. לקראת שבת נפרדה דרכו מהקבוצה: הוא ואברך נוסף התכוננו לשוב הביתה ולעשות את השבת בארץ ישראל. הם שכרו נהג מונית שייקח אותם לשדה התעופה שבקייב ויצאו לדרך. בשלב מסוים הם נתקעו בתוך פקק אינסופי, עד שסוף-סוף השתחרר הפקק והנהג 'טס' לשדה התעופה.
הם ניגשו במהירות למסוף המוביל אל המטוסים העומדים להמריא, אבל הפקיד עצר אותם: "אי אפשר לעלות. הטיסה שלכם כבר סגורה!". הם התבוננו כה וכה, לא היה להם מושג איפה ישיגו חלות ויין? מה יאכלו? היכן יישנו? מבלי שיהיה בידם קצה של רעיון, עמדו וחיכו לישועת ה'.
והנה מוצא אותם אברך חסידי. "אני נוסע לאמריקה", הוא אומר להם, "אבל איני יכול לחשוב על כך שתעשו את שבתכם חול לגמרי. יש לי כאן קפטן פרחוני. קחו, שיהיה לכם מלבוש לשבת". הוא נתן להם קפטן והלך לדרכו. כעת היה להם קפטן אחד ביד.
לא עובר זמן רב והנה ניגש אליהם יהודי נוסף, הלוא הוא הרב הלל כהן שיחי', עסקן גדול בקרב יהודי קייב. הוא שומע שהם הפסידו את הטיסה ואומר להם: "ממש השגחה פרטית! השבת הזאת אני עורך בר מצוה לבני שיחי'. שכרתי חדרים בבית מלון וכולם הגיעו חוץ ממשפחה אחת. יש לי חדר מיותר, והוא פשוט מחכה לכם! כנ"ל לגבי האוכל, אתם תהיו אתנו יחד עם אורחי הבר-מצוה".
זה היה מעל ומעבר למה שהם יכלו לדמיין.
הכל לכאורה כבר הסתדר, אבל אז ר' משה התקשר אלי בערב שבת וסיפר על הקורות אותו, ואמר: "יש לנו פה הכל ב"ה, רק דבר אחד כואב לי: אין לי שטריימל! איך אפשר להיכנס לשבת קודש בכובע של חול על הראש?!".
צערו של בני נגע לליבי ונזכרתי בקרוב משפחתי, הרב בנימין גוטפרב שליט"א, שניהל ת"ת בקייב ולאחרונה עלה לארה"ק. התקשרתי אליו וסיפרתי לו על התקרית. "הוא נמצא במלון היהודי של קייב?", שאל ר' בנימין. "כן", עניתי. "תגיד לו שיסתכל מהחלון ויראה בחניה וולוו ישנה. שירד למטה, יפתח את הבגאז' ויוציא משם שטריימל וקפטן שבתיים"…
"אתה מדבר אלי?", שאלתי נדהם. "כן-כן. תגיד לבן שלך". התקשרתי לבני ואמרתי לו: "תסתכל למטה, לחניה. אתה רואה שם וולוו ישנה? תרד למטה, תפתח את הבגאז' ותמצא שם שטריימל וקפטן"…
ר' משה, בלי להבין איך ייתכן שאני יודע מה הוא רואה מהחלון במלון בקייב, מגיע למכונית, פותח את תא המטען ומוצא. הוא חוזר לחדר ומתקשר אלי נרגש ביותר. "טאטע, זה באמת כך! אני מחזיק עכשיו ביד שטריימל וקפטן פרחוני מהודר! בליל שבת אלך אני עם טלית והוא עם שטריימל, ובבוקר גם הוא יילך בטלית! כך יהיה לשנינו שטריימל לשבת!".
יכולתי לשמוע את השמחה שלו חוצה יבשות ומגיעה עד לארץ. שאלתי את הרב בנימין גוטפרב: "אולי תסביר לי מה הולך כאן?", והוא ענה: "מאז שעזבתי את קייב אני ממשיך להגיע לשם מפעם לפעם. כדי שלא לסחוב יותר מדי בכל הנסיעות קניתי לי שטריימל וקפטן לשבתות שאני שם, ואני מאכסן אותם ברכב בו אני משתמש בהיותי בקייב. בפעם האחרונה שנסעתי לשם התגלתה בעיה במצבר של המכונית, וכיון שכבר לא היה לי זמן לטפל בזה ביקשתי מידיד שיקרא לטכנאי. כדי שהטכנאי יוכל לתקן את הרכב השארתי אותו פתוח ולא נעלתי אותו. כך יצא שכאשר הבן שלך הגיע הרכב היה פתוח, והוא יכול היה לקחת את בגדי השבת שלי".
הרי זה פלאי פלאים, איך סובב הקב"ה שגם אם נגזרה עוגמת נפש שלא להגיע הביתה לשבת, הרי שהוא סידר הכל בכל עד הפריט האחרון כדי ששני הילדים שלו מארץ ישראל יוכלו לשבות כראוי בשבת קודש.
(המבשר תורני)