מאת: הרב ישראל היימן
"ויושע ד' ביום ההוא" (י"ד, ל')
את המעשה הנפלא הבא שמעתי לפני שנים ארוכות, ומאז הוא מלווה אותי כחידוד ושנינות וכראיה על גדלות התורה. השבוע, כשראיתי את ה'שפת אמת' על הפרשה, הבנתי שהסיפור הזה הוא דרך חיים.
החוק במדינת רוסיה של אותם ימים, לא הותיר מקום לנסות לפרוץ בו פרצות. כל עיר או עיירה שפלוגה של חיילי האימפריה הגדולה חנו בשטחה, הייתה מופקדת על כלכלתם ותזונתם של החיילים עד אחרון השיגעונות שאפפו את רצונותיהם הבהמיים…
גם תושבי העיירה היהודית השלווה, לא נמלטו מקיום החוק ככתבו וכלשונו, עיירה דלת אמצעים גשמיים ובעלת חיים תורניים מפכים, שביום מן הימים 'נחת' בה מפקד הפלוגה, רק כדי להודיע לראשי הקהל שהם כאן ללא הגבלת זמן כרגע. תפריט לא צנוע בכלל, ותוספת של כביסות לבגדים עם שמיכות ואמצעי חימום שונים, היו נטל כבד ביותר על תושבי העיירה העניים. כל יהודי מתושבי העיירה ייחל בכל ליבו שהתקופה הזו תעבור במהרה, ויסור מעל ראשם וכיסם המצטמק מן הפגע הרע הזה.
כשימים מצטרפים לשבועות, והנה כבר חולפים להם כמעט שלושה ירחים וסימני תזוזה לא נראים באופק, התכנסו ראשי הקהל והגבאים לאסיפת חירום לרגל המצב, ותשועה ברוב יועץ.
האסיפה החלה, ובמהלכה התגלע וויכוח בין התושבים בעיירה, שדגלו בשליחה של פדיון נפש שייאסף מכל תושבי העיירה ללא יוצא מן הכלל, וישלח לאחד מחסידי הדור שיעתיר בתפילה על יהודי העיירה שיוושעו מצרתם, ובין קבוצה אחרת שטענו שלא שייך להוציא עוד ממון, ולחייב את כל תושבי העיירה בדברים רוחניים… הפשרה שנתקבלה בעצת הרב הייתה, שאכן יוטל המס על כל התושבים, אמנם במידה ויוכח תוך פרק זמן סביר שלא הייתה התוצאה הרצויה, יוחזר הכסף לאותם תושבים שהתנגדו לכך, והאחריות לכך תוטל על קבוצת החסידים שתמכו בכך.
ההצעה התקבלה פה אחד, וממונים מטעם הרב הסתובבו בימים הבאים, לאסוף את הסכום שנקבע כפדיון נפש מכל תושבי העיירה. לאחר ימים מספר התיישבו הגבאים שוב לנסח 'קוויטעל' ולספר על צרתם הגדולה, לבקש ולהתחנן לפני הצדיק שיעמוד בתפילה לפני מסובב כל הסיבות, שיתיר את תושבי העיירה מהפגע הרע הזה שהתנחל בחלקם.
הכסף נשלח, הקוויטעל נקרא, התפילה עלתה לפני ה' ואכן לאחר ימים ספורים ללא התראה מראש, התקבל מברק בבית הדואר של העיירה שהיה ממוען למפקד הפלוגה, ובו הוראה מפורשת מאת שר הצבא לעזוב מידית את המקום, ולהגיע בדחיפות אל אחד מהמחוזות בהם התנהלה הלחימה באותה העת.
ליהודי העיירה הייתה אורה ושמחה ורווחה גדולה.
חדשים ספורים לאחר מכן סערה העיירה בוויכוח רוגש. מקורות מהימנים בעיר הבירה סיפרו, שההוראה לצאת מהמקום התקבלה ונשלחה תקופה קצרה לפני שתושבי העיירה אספו ושלחו את הכסף, והביאו אותו כפדיון אל הצדיק. רק עד שהיא הגיעה אל בית הדואר בעיירה הנידחת, חלפו מספר ימים בהם בדיוק התקבלה ההחלטה ונגבה הכסף. תושבי העיירה ה'מתנגדים' תבעו כעת את כספם בחזרה מהחסידים שתמכו, וטענתם בפיהם שהתברר למעלה מכל ספק, שלא התפילה של הצדיק היא זו שפעלה את הישועה, ולא על מנת כן הם הוזילו את פרוטותיהם האחרונות.
לאחר כמה ימים סוערים נמנו וגמרו תושבי העיירה, לשלוח נציגים אל המהרש"ם מברזאן, שמצודתו הייתה פרוסה באותה תקופה על כל בני הגולה, ולשאול את פיו הקדוש כדת של תורה מה דינם של מעות אלו ומי הוא הצודק על פי הדין.
השליחים הגיעו לביתו של המהרש"ם, ועד מהרה התפרסם דברו של הדיון המרתק והייחודי שמתקיים בבית הרב. צורבים ות"ח צבאו על הבית בנסיון להטות אוזן ולשמוע מה יפסוק הגאון על שאלה מעניינת כזו.
המהרש"ם חכך ארוכות בדעתו, הוא העביר במוחו הכביר את כל חלקי הש"ס השו"ע ונושאי כליו, ולבסוף פתח פיו בחכמה ופסק ברורות, שאין אפשרות לחייב את התומכים לשלם את הכסף למשפחות המתנגדים, והכסף שנאסף דינו נשאר להיות מוטל על כל משפחות העיירה.
סערה רבתי התחוללה בבית המדרש באותו יום. כולם ניסו למצוא את המקור לדבריו של המהרש"ם, ולנסות להבין את הפסק הנדיר. אלו מצדדים לכאן ואלו מצדדים לכאן בסברות מסברות שונות, אבל אף אחד לא הצליח למצוא מקור מפורש. לבסוף, כשנלאו הצדדים מלחפש, הם אזרו עוז ונכנסו למהרש"ם בעצמו ובקשתם בפיהם: "יורנו רבינו, תורה היא וללמוד אנו צריכים, האם הפסק לבני העיירה היה מסברא או מראייה?"
המהרש"ם הרים את עיניו מהספר ואמר קצרות: "בוודאי מראייה, מפורש ממש". וחזר ללימודו.
הסערה בבית המדרש גברה שבעתיים, הפליאה הלכה וגברה כשכל למדני וידעני העיירה הפכו הלוך ושוב בכל מרחבי התורה, ולא מצאו אפילו בדל של ראייה לסיפור מעין זה.
מחוסר ברירה הם נכנסו שוב בחיל ורעדה למורם ורבם, וביקשו ממנו שיאות לפרש להם את ראייתו למקרה הנדיר, היות והם לא הצליחו למצוא שום איזכור ושום רמז למקרה מעין זה בשום מקום.
המהרש"ם שהיה ידוע בגאונותו העצומה, ובכוחו הגדול להקיש ולדמות מילתא למילתא התרומם על כסאו והוציא את ספר שמואל. הוא פתח את שמואל ב' בפרק ו' והגיש לפניהם, הגאונים שבהם כבר הספיקו להחניק קריאת התפעלות כשהמהרש"ם החל להסביר קצרות כדרכו.
הלא דוד המלך כשרצה להביא את ארון ברית ה' מפלשתים לעיר דוד, הוא העלה אותו בטקס גדול, אחרי פרץ עוזה בו נספה נביא ה' על זִלזול דק מן הדק בכבודו של הארון, דוד החליט להשהות את הבאת הארון לירושלים, ושם אותו באמצע הדרך בבית עובד אדום הגיתי. בזמן שהארון היה שם נתברך בית עובד ובחז"ל מבואר שהברכה הייתה שאשתו, בנותיו וכלותיו ילדו שישה בכרס אחת בזכות הארון. הבעיה היא שהארון שהה שם רק שלושה חודשים… ממילא מבואר כאן בצורה מפורשת שלפעמים הקב"ה שולח את הישועה מראש על שם העתיד, כשההשגחה העליונה 'משלמת' מראש על המעשה הטוב שעתיד להיעשות.
א"כ ברור גם כאן במקרה של העיירה המדוברת. אמנם אכן ההודעה לפלוגה הצבאית יצאה עוד לפני המאמץ של בני העיירה לתת את פרוטותיהם לצדקה ולפני תפילת הצדיק, אבל כאן מבואר שיכול להיות שהפקודה שיצאה מהמפקדה הראשית, היא 'על חשבון' הצדקה והתפילה עוד מראש.
תלמידי המהרש"ם יצאו שוב נפעמים ומתפעלים מעוצם גאונותו של רבם וידיעתו בתורה.
גם אני בתוך כלל הרבבות, שמסתמא שמעו את הסיפור מאז היותו עד היום, נהגתי להתפעם ממנו, אבל כאמור אחרי שראיתי את ה'שפת אמת' על פרשת השבוע, הבנתי שכתוב כאן הרבה יותר, יש כאן דרך חיים מרוממת שצריך לעבוד עליה.
ה'שפת אמת' שואל קושיה נוראה: מה מקום היה למשה רבינו להתפלל על הים ולצעוק אל ה', הלא הוא ידע מראש על פי הדיבור שכאן בים סוף ה' הולך להיפרע סופית מהמצרים בבחינת "לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם". מה יש כאן להתפלל? "דבר אל בני ישראל ויסעו", צריך לקום ולקפוץ אל הים, מה מקום לה לתפילה בשלב זה?
אלא עונה ה'שפת אמת' את היסוד הזה בדיוק: משה רבניו ידע שאכן הישועה כבר כאן, היא נקבעה מראש מאות שנים בהבטחת "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי", אבל לפעמים הקב"ה מחכה לתפילה שלנו גם כאשר פסקו משמים על הישועה – הדרך להוריד אותה ולהשפיע אותה לעולם היא רק על ידי התפילה והזעקה לבורא כל עולמים.
זהו יסוד מוסד שצריך להפנים אותו, בהרבה מקרים הקב"ה שהוא טוב ומטיב רוצה לתת לנו, חפץ להעניק לנו את מה שאנחנו צריכים, אבל צריך להתפלל ולזעוק לפניו בשביל להוציא מהכח אל הפועל את השפע ולהוריד אותו לעולם.
"וזעקו לפני ה' אלוקיכם", אל יאוש מלקבל את הטוב שמוכן וממתין לנו.
התפללו ותיוושעו!