הרב וואזנר ניעור מעיסוקיו, הרים את ראשו לעבר הקבצן, וקידם את פניו בחיוך רחב ובמאור פנים בברכת 'שלום עליכם'. הוציא מכיסו סכום מסוים והעניק לו מתוך כבוד מופגן, והבעת חמלה ליהודי מר נפש וקשה יום, שאולץ בדחקותו לכתת רגליים, לקבץ כספים ולהתבזות לצורך מחייתו. כשראה זאת הגוי, נאלץ גם הוא מדרכי הנימוס להוציא פרוטה ולהעניק לאיש…

"ועשית יריעת עזים" – "אהבתי אתכם אמר ה'"

ב'מדרש תנחומא', על הפסוק 'ועשית יריעת עזים', מובא לשון מופלא: "הדא הוא דכתיב (מלאכי א, ב) 'אהבתי אתכם אמר השׁם!'".

את הסבר הדברים ועומק כוונת דברי חז"ל אלו, היטיב להסביר המשגיח הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, בספרו 'לב אליהו'. שהרי לכאורה במבט שטחי נדמה, כי אין כל קשר בין הפסוקים?

אך במתק לשונו שפך בעל ה'לב אליהו' אור בביאור העניין:

כשהאדם מתבונן בכל נקודה ובכל פרט בבריאה, יכול הוא בנקל להבחין בהשגחה הפרטית ובגדלות הבורא שנבטת מכל פינה ומכל זווית בבריאה. דוגמא חיה לכך הביא רבי אליהו ממעשה שהיה:

בזמנו חי יהודי פרופסור ל'בוטניקה', מלומד גדול בכל ענייני הצומח – האילנות, העשבים והפרחים למיניהם. אשר מתוקף עיסוקו התעמק וחקר רבות אודות השׁתילים השׁונים, אופן גידולם, תוצרתם, הישׂרדותם ועוד.

לאחר תקופה מרובה של התמחות בנושא, התבונן בחכמה הגדולה הטמונה בבריאה, על אלפי ורבבות הצמחים השׁונים הקיימים בה, והגיע בדעתו לידי הכרה, שלא תתכן מציאות כזאת שאין מנהיג לבריאה, המשגיח עליה ומפעילה בכל רגע ועת. מכאן הגיע למסקנה נוספת, שגם לא יתכן שהבורא לא יודיע לברואיו על מציאותו. מאז נהפך למאמין גדול בעקרי האמונה, ואוהב נלהב לתורה ולומדיה.

בסופו של דבר, מרוב התפעלותו האישית מהכרת האמונה שהשׂיג, החליט הלה שהיה עשיר גדול ובעל נכסים, לצוות את כל רכושו לטובת היכלי תורה וישיבות. פעולה זו גרמה בזמנו הדים רבים בקרב חבריו וידידיו, שלא הבינו מה מתחולל עם האיש ששׁינה את דעותיו בצורה כה קיצונית, מן הקצה אל הקצה ממש. לאחר מותו התנהל משפט ארוך בין 'ועד הישיבות' לממשלה הפולנית, שלטשה עין על נכסיו המרובים…

בכך, הסביר ה'לב אליהו' היטב את דברי המדרש "'ועשית יריעת עזים' – הדא הוא דכתיב 'אהבתי אתכם אמר ה"". הרי כל הבריאה כולה זועקת את השׁבח 'מה רבו מעשיך ה". בכל פינה שאתה פונה – יכול אתה להבחין בגדלותו של הבורא, ובהכרה של 'אין עוד מלבדו'. למרות כן, צמצם הקדוש ברוך הוא את שכינתו המצויה והניכרת בכל העולם אל תוך משכן קטן וצר, כדי לשכון בתוכנו. היש פעולת חיבה גדולה מזו?! היש הענקת אהבה יתרה מזו?!

הבחירה הזאת, כביכול, של הבורא אשר 'מלוא כל הארץ כבודו', 'לעזוב' את כל הבריאה כולה, המספרת את שבחו, גדלותו ומלכותו, ו'להצטנף' בפינה אחת קטנה העשויה מיריעות עיזים, אך ורק משׁום שאותה הכינו לו כלל ישראל, בדם לבם ותמצית אהבתם, הרי זו אות אהבה והחזרת חיבה שאין למעלה הימנה.

"הדא הוא דכתיב 'אהבתי אתכם אמר ה'". נפלא!

***

'עשה לי קיטון שאדור אצלכם…'

הגאון הצדיק רבי יוסף סלאנט זצ"ל, בעל ה'באר יוסף', מאיר כדרכו באור יקרות:

הנה חז"ל אומרים במדרש (שמות רבה תרומה לג, א) כך:

"…'ויקחו לי תרומה', הדא הוא דכתיב 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו', אל תעזבו את המקח שנתתי לכם'.

"משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול אשתו עמו, אמר לו: 'בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם'…

"כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה; לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים – בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'".

שואל ה'באר יוסף' שאלה עצומה: ראשית מה פשר דרשת חז"ל הזאת? מה השׁייכות בין הפסוק 'ויקחו לי תרומה' לפסוק 'תורתי אל תעזובו'? גם יש להבין מה הוסיפו חז"ל במשל עם בת המלך?

אלא, כפי המבואר במדרש, עיקר בניית המשכן הוא כדי שתהיה לקדוש ברוך הוא אחיזה עם התורה הקדושה שנתן לנו. התורה דומה במשל לבת המלך, אשר לעזוב אותה אינו יכול, ולקחת אותה מעמנו גם כן אינו יכול, משׁום שכביכול נישׂאנו עם התורה. לכן מבקש ה' יתברך מאתנו שנעשה לו קיטון אחד, כדי שבכל מקום שנלך, יוכל הוא להיות בקרבת התורה.

וכאן מוסיף ה'באר יוסף' הארה נפלאה על דברי המדרש:

הדבר פשוט הוא, כי כאשר חפץ המלך לדור יחד עם בתו וחתנו בבית אחד, אין זאת אלא כאשר חתנו מכבד אותה כראוי, שהרי השׂמחה וההנאה למלך, היא לראות את בתו האהובה, בכבודה ובהידורה. אך אם החתן אינו מכבדה כראוי ועוזב אותה לנפשה, אזי צער גדול הוא למלך לדור עמם בכפיפה אחת, לראות כל העת בבושתה ועזבונה. אין הוא מסוגל לחזות בעיניו כיצד בתו ננטשת, ועל כן מסלק הוא את עצמו מלהיות בקרבתה.

כדמיון הזה, יש להמשיל את הקשר של הקדוש ברוך הוא עם כנסת ישראל. אם חס וחלילה עוזבים בני ישראל את התורה, אינם לומדים אותה או שאין מקיימים את מצוותיה כראוי, הרי זה כאלו נטשו את בת בריתם, שאז כבר אין חפץ בעליונים לבוא לשכון בתוכם. משׁום שכל הענין שהשׁכינה באה לשכון בתוכנו, כאמור, נובע מתוך רצונו יתברך לדור קרוב עם התורה, אך כשאין התורה בכבודה ובהידורה בישראל, אז גם השׁכינה מסתלקת לה.

מעתה יובנו היטב דברי המדרש; הן דיוק הלשון ויקחו 'לי' תרומה, שהתורה שמה דגש על 'לי' – בעבורי, משׁום שעל ידי בניית המשכן הם מביאים את השׁכינה לדור עמהם, והן אזהרת הפסוק 'תורתי אל תעזבו', שלא יעזבו את התורה, כי בשבילה אני משרה את שכינתי, וכאשר יכבדו ויקיימו את התורה, תהיה היכולת לנותן התורה לדור בינינו.

דברים מופלאים אלו מחייבים כל אחד ואחד מאיתנו להיזהר ולהישׁמר עד מאד שלא לסלק את השׁכינה מקרבנו. נטישת התורה, דרכיה ומצוותיה, הרי זה כמי שמסלק במעשיו את השׁכינה מישראל.

לאחר פטירת דודי, עמוד ההוראה, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שחתי בהתפעלות להגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר-ברכפלד, כי שמעתי מאחד מהגדולים שהמליץ על הרב אלישיב את הכתוב: "שמחה לאיש במענה פיו" (משלי טו, כג), והסביר שמקור השׂמחה שהיתה שרויה על פניו תמיד, הוא מכח ה'מענה לשון' שהיה לו בכל ענין, בכל סוגיה ובכל שאלה.

רבי אריה שמע את הדברים והגיב בפליאה: "זה ודאי נכון, אולם במקרה של הרב אלישיב לפסוק זה אנו זקוקים? הרי חז"ל אומרים במדרש 'משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה'". כך צטט רבי אריה את כל המדרש שהזכרנו כעת, תוך שהוא מטעים את סוף דברי המדרש: "אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם…".

"זוהי התורה הקדושה", הטעים רבי אריה, "בכל מקום שהאדם נמצא, אם הוא לומד תורה, הקדוש ברוך הוא עמו. והרי מרן הרב אלישיב זכה לשבת בבית ה', לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו כל ימי חייו, וכשאדם יושב בבית ה' הרי הוא שרוי כל העת בבחינה של 'לחזות בנועם ה". וכי הדבר טעון הצדקה או הסבר מאין מקור שמחתו? הוא הרי נמצא עם הקדוש ברוך הוא כל הזמן! אדרבה, אילו לא היה שרוי הרב אלישיב בשמחה, היה עלינו להתפלא!…".

יסוד זה שהואר והבהיק שבעתים על ידי רבי אריה, פתח צוהר אל תוכן מהותו ומקור שמחת חייו של רבי אריה עצמו. אל אותה שמחת החיים המוכרת, פורצת הגבולות, שהיה נתון בה בכל עת.

רבי אריה העיד פעם כמשיח לפי תומו: "מאז ימי שחרותי הייתי תמיד עומד ודבק ב'שויתי ה' לנגדי תמיד'!…". לאור זאת, כשהאדם שרוי בכזו דבקות בתורה ודבקות בקדוש ברוך הוא, ברור מדוע היה תמיד שרוי בשמחה אמתית, שמחה שאין לה סוף.

***

'לפי שכלו כן יהי הלולו'

בשׁנים שלמדתי בישיבת רוז'ין בבני-ברק, שימש בה כראש הישיבה אחד מפארי גדולי ירושלים וצדיקיה, הגאון הצדיק רבי חיים ברים זצ"ל, והיתה לי הזכיה לשמע ממנו אז שיעורים ושיחות מוסר. דבריו היו נאמרים בטעם זקנים ובחן מיוחד שערבו לאזני השׁומעים.

זכורני ביאור נפלא ששׁמעתי ממנו, לבאר כוונת הדברים הנאמרים ב'יוצרות' לפרשת שקלים:

"ועד מקום שאנוש יכול למנות, נמסר לו למדוד וגם למנות, לפי כחו ולפי מעוט חילו, הקצב לו מעוט הון שקלו, ולפי שכלו כן יהי הלולו".

רבי חיים הסביר פירושם של דברים כך:

הנה לעצם בניין המשכן היה כל אחד מוסר כפי מה שׁליבו חפץ, כפי שנאמר: "כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחושת" (שמות לה, ה). אבל עבור יסוד המשכן – האדנים, היה צריך כל אחד מישראל להשתתף במידה שווה, סכום של מחצית השׁקל בלבד. סכום פעוט, שווה לכל נפש, העשיר לא הרבה והדל לא המעיט מסכום זה.

אך למרות כן, חשיבות התרומה היתה חלוקה ושונה לגמרי בין בני האדם השׁונים, ונמדדה לפי ערך מחשבתו והערכתו של כל איש ואיש בפני עצמו כלפי התרומה. זהו שנאמר: 'לפי שכלו כן יהי הלולו'.

הוא ניסה לתאר באוזנינו כיצד נראו פני הדברים:

משה רבינו דיבר אל כל ישראל, והשמיע להם את דבר השׁם על עניין מחצית השׁקל. הוא ביקש מכולם לשאת בעול שווה בשווה, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. והנה, לפנינו שני אנשים שעמדו זה לצד זה ושמעו את הדברים יחדו, ושניהם בסופו של דבר נתנו מכספם סכום שווה, אולם הבדל חשיבות המצווה ביניהם הוא מהותי ושורשי, כרחוק מזרח ממערב.

במה דברים אמורים?

הראשון, כששׁמע את הדברים, אמנם החליט להרים את תרומתו, אך כשהגיע הגובה לגבות את התרומה עשה זאת מתוך אילוץ, בסתר לבו נתינתו היתיה בניגוד לרצונו המוחלט, מתוך חוסר חשק ורצון. כוונתו היתה רק כדי 'לצאת ידי חובה' ותו לא. הוא נותן משׁום ש'כולם נותנים'… משׁום ש'אין ברירה אחרת'…

אולם השׁני לעומתו, שעמד סמוך אליו ושמע יחד איתו את הציווי, מאותו הרגע החל לבו לפעום בחוזקה, כלתה נפשו מתי תבוא המצווה לידיו לקיימה. קשה היתה עליו ההתאפקות לחכות ולהמתין עד שיבוא הגובה ליטול את התרומה ממנו. הוא ייחל לרגע הנכסף, בו המטבע שלו תצטרף לחלק ממשכן השׁם, וייהפך הוא לשותף קבוע בכל קרבנות הציבור שיקריבו במשך השׁנה.

כבר משׁעות הבוקר המוקדמות הכין הלה את עצמו בסילודין. פיו מלמל כל העת תפילות, ולבו היה מלא תקוות, שמחצית השׁקל שלו תשמש לדברים הכי נעלים בעבודות המקדש…

כל בר דעת מבין מהו החילוק הגדול והעצום בין האחד למשנהו. בשׁמים יחשיבו את תרומתו של הראשון כפי שוויה האמיתי של התרומה, מחצית השׁקל ותו לא. אולם השׁני שהעריך והחשיב את התרומה, שש ושמח לקיימה, הילולה בשׁמים רבה היא, ואין ערך לחשיבותה. למרות שבפועל היא היתה זהה לסכום שנידב הראשון, אך באיכות אינן דומות התרומות זו לזו.

"רחמנא ליבא בעי!"

לפני עשרות שנים, נוכחתי במעמד מכירת חמץ בבית ההוראה של רבינו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי'. והנה בעת שהרב וואזנר היה שקוע כולו בעסק המכירה, בכתיבת השׁטר ועשיית הקניינים, נכנס לפתע קבצן מסוים וביקש נדבה. הרב לא הבחין כלל בנעשה סביבו, והקבצן נשאר על עומדו, המתין והמתין דקות ארוכות…

מראהו של הקבצן העומד שם מעליהם וממתין לתרומה, הטריד את מנוחתו של הגוי שקנה את החמץ מידי בית הדין, והתבטא בזלזול: "הרב ייתן לו כמה גרושים וילך מכאן…".

הרב וואזנר ניעור מעיסוקיו, הרים את ראשו לעבר הקבצן, וקידם את פניו בחיוך רחב ובמאור פנים בברכת 'שלום עליכם'. הוציא מכיסו סכום מסוים והעניק לו מתוך כבוד מופגן, והבעת חמלה ליהודי מר נפש וקשה יום, שאולץ בדחקותו לכתת רגליים, לקבץ כספים ולהתבזות לצורך מחייתו. כשראה זאת הגוי, נאלץ גם הוא, מדרכי הנימוס, להוציא פרוטה ולהעניק לאיש…

כעומד מן הצד התרשׁמתי לראות את ההבדל המהותי בין נתינה לנתינה. את התהום הפעורה בין נתינה של יהודי לנתינה של גוי…

הם הם הדברים שאמרנו: 'לפי שכלו כן יהי הלולו'!

(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')