לפני שנאמר את ענין השמחה בתורה ואצל גדולי ישראל שבכל הדורות, דבר ראשון יש את הענין של בין אדם לחברו. אחד מגדולי ישראל היה אומר, שללכת ברחוב עם פנים עצובות זה בור ברשות הרבים…
היה לי ראש ישיבה בישיבה קטנה, הרב יעקב מאיר זוננפלד שליט"א, הוא תמיד היה אומר שהוא אוהב להיות יותר בחברתם של אנשים שיש להם פרצוף של פורים, מאשר אנשים שיש להם פרצוף של תשעה באב…
האמת, לכל אחד הרבה יותר נעים להיות בסביבה של אנשים מחייכים ושמחים, ולא אנשים עם ראש באדמה או פרצוף שקרוב לזה.
גדולי ישראל, למשל האר"י ז"ל הקדוש, היה אומר שאת הדרגות הגבוהות שלו הוא זכה להשיג בזכות השמחה. גם על הגאון מוילנא מסופר כגון זה, שהגיע לדרגות שלו בזכות השמחה, וידוע שהוא אמר שהמצוה 'ושמחת בחגך' – להיות בשמחה כל החג בלי להסיח דעת – זה עבודה מאד קשה, והיו רואים עליו איך שהוא שמח במיוחד בחגים.
כתוב בתורה: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה', יש ענין לעשות את המצוות בשמחה. יש אנשים שאין להם תרי"ג מצוות, יש להם תרי"ג בעיות… הוא לא יכול עכשיו לשתות כוס קפה, כי יש לו בעיה: הוא אכל בשר מקודם. ויש לו בעיה לשתות את היין הזה, בגלל שהביא לו את זה אחד שלא שומר תורה ומצוות, הוא מסביר לאדם החילוני: יש לי בעיה, אני לא יכול לשתות את היין הזה…
שמחה!
כל מצוה מרוממת אותנו! מגדלת אותנו! מה גורם לבן אדם להיות שמח? שמחה אמיתית, לא שמחה רגעית – שהוא קונה גלידה והוא שמח מהטעם הטעים של הגלידה, והמוכר עוד יותר שמח מהכסף שהוא קיבל, אבל אחרי כמה דקות השמחה מתפוגגת. מה שגורם לאדם שמחה אמיתית, זה שיש לו סיפוק במה שהוא עושה! שהוא נהנה מיצירת כפיו! זה יכול להיות ברוחניות, רצוי שזה יהיה ברוחניות!
להבדיל אנחנו רואים את זה גם בגשמיות – אחד שעובד בעבודה ומשקיע את הנשמה, משקיע את כל הכוחות, איך אומרת הגמרא? 'נח לו לאדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו', דבר שאדם מתייגע עליו – נותן לו סיפוק, אבל כשאדם עושה דבר בלי סיפוק, בלי שמחה, אז הוא רק מחכה לרגע לגמור, הוא מסתכל על השעון…
לכן כשאנחנו לומדים תורה, אנחנו מחפשים שיהיה לנו גם גישמאק בלימוד! אחד שאוהב עיון ילמד עיון, אחד שאוהב בקיאות – ילמד בקיאות, אחד הלכה, אחד מוסר, אגדה – לשלב את כולם. הרעיון הוא לשלב את הלימוד בצורה כזו, שתהיה לנו שמחה עם מה שאנחנו עושים, שיהיה לנו סיפוק וגישמאק, וזה ייתן לנו שמחה!
הוא קם בבוקר, הוא יודע שיש לו יום גדוש ומלא בדברים שהוא אוהב לעשות, הוא הולך לישון בלילה – מתוקה שנת העובד. למה מתוקה שנת העובד? כי הוא עובד ונהנה ממה שהוא עושה! אם הוא לא נהנה ממה שהוא עושה הוא רק מחכה לברוח מזה! כמו בתפילה – יש אחד שנכנס להתפלל ועכשיו הוא יודע שיש לו מנחה-מעריב עשרים דקות של 'גיהנום', והוא מחכה איך להעביר אותן כמה שיותר מהר, אז כשהוא גומר שמונה עשרה, הוא כבר ישר אומר לחזן "נו נו", אפשר להתחיל והוא ממהר…
היה אחד במטוס שאמר לחזן: "תתחיל! תתחיל!", אמרו לו: "לאיפה אתה ממהר? אתה נמצא פה במטוס!"… הוא מחכה לברוח מזה, כי הוא לא נהנה ואין לו סיפוק. כשיש סיפוק בתפילה זה דבר קשה, אבל צריך לעבוד על זה, לעשות את זה בשמחה!
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" – קורה, קורה שאדם יש לו תקופות טובות יותר ותקופות פחות טובות. בתקופות הפחות טובות, יש אנשים שהם עצובים. איך מתגברים על העצבות? עצבות זה דבר שיכול להגיע, איך מתגברים? השיטה להתגבר על העצבות מופיעה בספרים הקדושים, שאדם מסתכל על החצי הכוס המלאה.
למשל, קראתי לפני כמה זמן מחקר, שכל יום מתוך השבע-שמונה-תשע מליארד אנשים שחיים בעולם, כל יום שלושת אלפים איש לא קמים בבוקר. התקף לב, דום לב, מוות בעריסה ה' ירחם. קמתי בבוקר, אני ב"ה לא מאותם שלושת אלפים שלא קמו בבוקר!
ואנחנו ממשיכים לארגז כלים הנפלא שקיבלנו מהקב"ה: הרב וולבה, שזכיתי ללמוד אצלו בישיבה, תמיד היה אומר: יותר משחשוב שאדם ידע את החסרונות שלו ומה הוא צריך לתקן, חשוב שידע את המעלות שיש לו. כי המעלות שיש לו, הם בעצם הכלים שאיתם הוא הגיע לעולם! אז אם אדם יודע שיש לו סוג כישרון לנתח סוגיא של גמרא בצורה מעניינת, להבין תוספות, להיות רגיש לסביבה, להיות קשוב לצרכים של החברותא שלו, לדעת איך להתייחס לילדים שלו, איך להתייחס להורים שלו – כל אחד יש לו את הכשרונות שלו – אחד יודע לדבר יפה, אחד יודע להקשיב, אחד יודע לכתוב, לכל אחד הקב"ה נתן כלים. אין אדם בלי כלים!
ברגע שאדם מסתכל על הדברים החיוביים שיש לו, בזה הוא יעפיל על מה שהוא חושב כחסרונות, שיתכן שבמבט מדוקדק יותר, הוא יראה שזה לא כל כך חיסרון, אבל ברגע שהוא יסתכל על הכלים שיש לו, והכלים יכולים להיות בו עצמו, יכולים להיות מסביב, אז הוא יראה איך החיים שלו הרבה יותר יפים! וככה הוא יכול לסלק את העצבות!
"ואהבת לרעך כמוך" – אומר רבי ברוך ממעז'יבוז': דבר ראשון אנחנו רואים פה שאדם צריך לאהוב את עצמו, כי יש לו כלים נפלאים שהוא קיבל מהקב"ה, וככה בדיוק הקב"ה רצה שהוא יהיה, ועם הכלים האלו שהוא יתמודד. וכמובן הכלי הראשון במעלה, כמו שאמרנו, זו השמחה. אדם שמח, שמח לסביבה, נעים בחברתו, ירצו להיות בחברתו, וככה הוא יוכל לגדול מעלה מעלה במעלות התורה והיראה.
שמחה זהו מושג רחב, גם 'אין שמחה כהתרת הספקות'. אדם יש לו איזה חשש מפני הבאות, איזה משהו שנראה לו שהוא לא יודע לקראת מה הוא בא, בסוף הוקל לו, 'ירד לו סלע מהלב', זה גם סוג של שמחה.
זכיתי להכנס למשפחת אשתי, שזו משפחה ברסלבית שורשית, משפחת גלבך. אחרי החתונה, התחלתי לנסוע לר"ה לציון הקדוש באומן. באותה תקופה למדתי בכולל שהיו בו הרבה אנשים ש'מעלים קטורת' – מעשנים, בפעם הראשונה שנסעתי לאומן, ראיתי שם מקום שמוכרים בו מציתות 'זיפו' – 'זיפו' למי שלא יודע, זהו מצית שעובד על נפט. המיוחד בזה, שנפט זה חומר דליק מאד חזק, שלא כבה ברוח, אז ממילא קל להדליק איתו גם בחורף. חוץ מזה שזה צעצוע נחמד…
ראיתי קרטון, עם שלושים חבילות מציתות 'זיפו', שכל מצית עלתה דולר, אמרתי, זה בדיוק! עמדו לעשות סיום בכולל בין ר"ה ליוכ"פ, ודיברו שאולי צריך לחלק ככה: למדו חזק במשך הקיץ ואלול מסכת סוכה – אז יעשו סיום מסכת כל הכולל. חשבו לתת איזה שי, אז אמרתי: רובם שם מעשנים (היום כבר חס ושלום אף אחד לא), אז אולי כל אחד יקבל שי את אותה מצית 'זיפו', שפה בארץ זה היה דבר יקר של קרוב למאה שקל, וזה היה בדולר…
אומר ועושה. אחרי משא ומתן קצר ללא הצלחה 'מי יודע מה'… קניתי את אותם שלושים מציתות האלו. אני מכניס למזוודה ועושים את דרכנו לשדה התעופה לקייב, שם אני מוסר את המזוודה. תוך כדי אני מבחין שהידית של המזוודה כבר חושבת להישבר. אבל אין לי הרבה מה לעשות ואני שולח אותה. אני מסתובב שם ובינתיים מחכים לעליה למטוס.
פתאום, הרמקולים המהדהדים של שדה התעופה מכריזים במבטא רוסי כבד: "פוקס תל אביב, פוקס תל אביב!". יש דפיקות בלב. אני ניגש לעמדת המודיעין, אני אומר אני 'פוקס', אומרים לי תראה דרכון, אני מראה דרכון, ואז מגיע איזה חייל רוסי גבה קומה, לוקח לי את הדרכון ואוחז ואומר לי: "בוא", ברוסית.
לא שידעתי רוסית, אבל התנועות שלו היו ברורות. הוא לוקח אותי למעלית, מוריד אותי, אנחנו הולכים במסדרונות חצי חשוכים, אני מרגיש שהנה אוטוטו אני נכנס לחקירה הראשונה בחיי, במרתפי הק.ג.ב. ומי יודע מה מחכה לי…
הלב מתחיל לדפוק, הרגשה לא נעימה בכלל, בלב קיננה איזו תקוה שאולי זו הידית של המזוודה שנשברה… הם קוראים לי להראות שהם לא שברו… פעם ראשונה לאומן, הייתי אופיטימי מידי מהאוקראינים…
אני מגיע לאולם ורואה שם את כל המזוודות עוברות שיקוף. הם אומרים לי: "אתה פוקס?", ככה באנגלית רצוצה הם מסבירים לי, ואני מנסה להבין באנגלית הרצוצה שאני יודע… הם אומרים לי שיש לי בנזין במזוודה… הם התכוונו שבמציתות 'זיפו' יש נפט, ולחץ באוויר עם נפט זה יכול להיות מסוכן, אני אומר להם: "לא, אין בפנים נפט! עוד לא שפכו את הנפט!". הם אומרים: "לא, תראה לנו!".
הם רוצים שאני אפתח את המזוודה, והם מוציאים אחד-אחד, בודקים שזה לא נדלק. ואז אומר לי האחראי מתוך הקבוצה ההיא: "אני לא יודע אם אתה יכול לקחת את זה… טוב, אני אקח שלוש!". הוא לוקח שלוש, שם בכיס. "עכשיו תלך למפקד!". והם שולחים אותי למפקד שעומד כמה מטרים ליד, ואז כולם עוזבים אותי ומשאירים אותי עם המפקד לבד.
המפקד מסתכל, הוא אומר לי: "מה זה?". אני מסביר לו, הוא אומר: "לא לא! אתה לא לוקח את זה!". ואז הרגשתי כבר ממש באווירה של ההוא שלקח לי את השלוש, אני אומר לאותו מפקד: "כמה? כמה אתה רוצה?", רק על זה לבד ה' ישמור מה יכלו לעשות… אבל אנחנו מדברים לפני חמש עשרה שנה… והוא אומר לי: "חמש", הוא אפילו לא אומר, אני זוכר הוא עושה עם היד… חס ושלום לא להוציא את המילה המגונה מהפה… הוא מסמן לי חמש. אני נותן לו אחד שתים, שלוש, ארבע, ואני חושב על אלה מהכולל שכבר לא יקבלו את המצית…
אני אומר אולי נעצור בארבע, אבל הוא מיד אומר "נו, מור וון" – עוד אחד, ואני נותן לו. ואז הוא לוחץ לי יד. הוא אומר לי: "תודה שבאת לאוקראינה! שתהיה לך נסיעה טובה! תבוא עוד פעם!", ממש עם טפיחת כתף מחוייכת על השכם, ושולח אותי לדרכי. מאז ועד היום, רבותי, יש אנשים שקוראים לי "פוקס תל אביב פוקס תל אביב"… אבל הרגשה של ההקלה בחזור מהמסדרונות ההם לאולם הנוסעים, היה סוג של שמחה, אין שמחה כהתרת הספקות. הכל בסדר!
שתמיד יהיו לנו דברים שמחים, שמחים באמת! שמחה בסיומה של מסכת, אחרי איזו תפילה טובה, אחרי איזו התגברות על מידה רעה שהצלחנו לדכא, התגברות והצלחה בעבודת ה'!
(תמלול מתוך שיחה מוקלטת ל'דרשו')