"וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי" (יב, לג)
הִתְפַּלְּלוּ עָלַי שֶׁלֹּא אָמוּת (רַשִׁ"י)
במכת בכורות אנו מוצאים את פרעה חרד לחייו ומבקש שיברכו אותו, ורש"י מבאר שהוא לא בקש רק ברכות, אלא הפציר בהם להתפלל עליו שלא ימות כשאר הבכורות.
יום המוות הנו, בדרך כלל, אחד מן הדברים הנסתרים מן האדם, אולם יש צדיקים אשר זכו להארה מן השמים ולגילוי יום מותם, ומהתבטאויותיהם בענין זה, נרמזו גם הסובבים אותם.
רבי דוד פרנקל היה יהודי ערירי, מדמיות ההוד של העיר בני ברק, אשר זכה לשמש הרבה מגדולי ישראל בדורו.
באחד הימים נדרש לעבור ניתוח כלשהו, ורצה מאד שהאדמו"ר מגור ה"בית ישראל" יברך אותו. הוא יצר קשר עם השמש ונקבע לו תור לשעה ארבע לפנות בקר.
הוא הגיע לביתו של ה"בית ישראל" מלווה בגיסו, רבי רפאל סולוביצ'יק. האדמו"ר עמד במרפסת ביתו ושוחח עם אברך בלתי מכר להם, כשראה אותם, הזמין אותם לעלות, דבר אתם במשך חצי שעה על הניתוח, ולאחר מכן נפרד מהם לשלום בברכת "רפואה שלמה".
כשפנו ללכת, קרא אחריהם האדמו"ר "וברכתם גם אותי", הם סבו על עקבותיהם וברכו אותו, ושוב פנו ללכת.
יומים מאחר יותר נפטר האדמו"ר מגור, רק אז הבינו את הלשון שבה בחר לבקש מהם ברכה "וברכתם גם אותי", שאודותיה מפרש רש"י "התפללו שלא אמות".
נראה, כי האדמו"ר חזה בעיני קדשו את פטירתו…
בעניין זה ספר רבי יצחק ברנשטיין בספר "הלילה איננו אפל", שבצעירותו למד בברנוביץ' אצל רבי אלחנן וסרמן זצ"ל מעשה מופלא:
בברנוביץ' התגורר צדיק גדול ותלמיד חכם מופלג, רבי משה מידנר שמו, אשר שימש כמנהל ישיבת "תורת חסד" של חסידי סלונים, והיה מקורב ביותר לרבי חיים מבריסק, אשר העריך אותו ביותר, עד כי עדי ראייה מסרו, שפעם אמר לו רבי חיים חידוש, ומשהבחין שרבי משה אינו מקבלו, הורה להוציא קטע זה מכתביו. רבי משה נרתע מתגובתו וניסה להתנצל, אולם רבי חיים טען לעומתו שהעובדה שהוא אינו מקבל את החידוש מעידה כי דבר מה אינו כשורה בו…
עוד מימי נעוריו התפרסם רבי משה כעילוי מופלג, וכל מכריו נבאו לו גדולות ונצורות. כל ימיו היה מתבודד, שקוע בתורה, חסידות וקבלה, ועם זאת מעולם לא הרשה לכנותו בתואר כלשהו, נזף במי שקם לפניו והתרחק מכותל המזרח.
לילות שלמים יושב היה בין שני נרות חלב גדולים, שקוע בעיון, אוחז בזקנו הארוך והלבן, ועיניו הטובות משוות לו מראה של איש אלוקים, וגורמות לכל המביט בו לרצות להיות טוב יותר.
המסכת שאותה למד תדיר היתה מסכת יבמות, ולצידה תמיד היה פתוח ספר "המאירי" על יבמות, אשר מתוכו למד את המסכת הקשה.
באותם ימים היו הספרים נדירים ויקרי המציאות, וכאשר החל רבי אלחנן וסרמן ללמוד את מסכת יבמות הוא פנה אל יצחק'ל, שליווה אותו לביתו באותה שעה, ובקש ממנו שילך לרבי משה מידנר ויאמר לו שהוא מבקש לשאול את ספר ה'מאירי' שלו, כיון שהוא מתחיל ללמוד יבמות.
כחץ מקשת רץ הנער לביתו של רבי משה, מרחק חמש דקות משם, כדי להביא לרבו את מבוקשו. ליד פתח ביתו של רבי משה נעצר ונקש על הדלת.
כשנכנס הבחין כי רבי משה יושב ולומד את מסכת יבמות עם ה'מאירי'! הוא בלע את לשונו במבוכה, ולבסוף התגמגם ואמר כי הוא לומד אצל רבי אלחנן והרבי בקש לשאול את ה'מאירי'.
תגובתו של רבי משה היתה בלתי צפויה לגמרי. הוא החוויר מאד והחל לחשוב ולחשוב ולחשוב, בעוד הנער שמולו עומד נבוך.
לאחר דקות ארוכות של מחשבה, פנה אל יצחק'ל ואמר לו: "אתה, הלא רואה שאני לומד עכשיו במסכת הזו וזקוק ל'מאירי', אולם אני מוכן להשאילו לרבי אלחנן בתנאי אחד – שלאחר שבועיים בדיוק… לא, לא… לאחר שלושה עשר יום וחצי – יחזיר לי רבי אלחנן את הספר!".
יצחק'ל שנוכח כי העניין בנפשו, חשש שמא ישנה ממילותיו, ולכן ביקש עט כדי לרשום את הדברים בדיוק, ביודעו, כי כאשר מדובר באנשים גדולים – כל מילה חשובה.
לאחר מכן נטל את ה'מאירי' היקר תחת בית שחיו, יצא מביתו של רבי משה ומיהר לביתו של רבי אלחנן כדי להביא לו את מבוקשו.
הוא הוציא את הפתק שכתב וקרא מן הכתב את בקשתו של רבי משה לפני רבי אלחנן, כשסיים הרים את עיניו, והנה הוא מבחין שפני רבו חוורו כסיד.
האם נפגע רבי אלחנן מן התשובה? – תהה – אולי הוא רוצה את המסכת לפרק זמן ארוך יותר?
הוא לא ההין להעלות את השאלות על דל שפתיו, ורק עמד והמתין למוצא פיו של רבו, אשר לבסוף אמר לו: "לך לרבי משה בחזרה עם ה'מאירי' ושאל אותו מדוע אינו יכול להשאיל אותו עד תאריך מאוחר יותר…".
שוב מיהר הנער לביתו של רבי משה, פנה אל הצדיק ומסר לו את שאלתו של רבי אלחנן. "יותר מאוחר כבר לא אזדקק לכך", השיב הצדיק מיד, והוא אץ-רץ כדי להשיב את התשובה לרבו.
הפעם החוויר רבי אלחנן שבעתיים, בשתיקה נטל את המסכת מידי תלמידו ושוב לא הוסיף לומר דבר בעניין.
יצחק'ל חזר ללימודיו, כובש בתוכו את כל השאלות הבלתי פתורות שצצו בלבו.
שלושה עשר וחצי ימים מאוחר יותר – נפתרו כולן מאליהן – רבי משה מידנר נפטר לבית עולמו!…
כל יהודי ברנוביץ' יצאו לחלוק לו כבוד אחרון, במהלך ההלוויה ההמונית לא נישאו הספדים, כפי שהורה רבי משה, אולם כשהוכנסה המיטה ליד ארון הקודש של בית החסידים, אמר רבי אלחנן: "רואה את את מסכת יבמות באה מולך, והיא תלווה אותך ותגן עליך בהמשך דרכך… ברצוני גם לבקש ממך מחילה בגלל הספר, אבל החזרתי אותו כבר הבוקר, לפני תום שלושה עשר וחצי הימים, ולכן עליך למחול לי…".
(רבי שלמה לוונשטיין שליט"א – מתוק האור)